כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וּשְׁלשָׁה דְבָרִים אֲחֵרִים, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. עַיִן רָעָה, וְרוּחַ גְּבוֹהָה, וְנֶפֶשׁ רְחָבָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. מַה בֵּין תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ לְתַלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, אוֹכְלִין בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנוֹחֲלִין בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח) לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ, וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא. אֲבָל תַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע יוֹרְשִׁין גֵּיהִנֹּם וְיוֹרְדִין לִבְאֵר שַׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה) וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִידֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ:
פרי צדיק
וגם בישראל עצמם מצינו (ברכות נח.) דבן זומא אמר על אוכלסי ישראל ברוך שברא כל אלו לשמשני וכמה יגיעות יגע אדם הראשון כו' והוא חר החטא שא"ל בעצבון וגו' בזיעת אפיך וגו' ובסוף קידושין ואני בראתי לשמש את קוני כו' אלא שהרעותי מעשי וקפחתי את פרנסתי. וברע"מ (פ' צו כט א) דת"ח כשבת ויום טוב וע"ה כבהמה לעשות מלאכתם יעש"ב. (ובב"מ עג:) דמעייל אינשי דלא מעלו בגוהרקא דרבא במקום חמורים בע"כ ע"ש. אבל בני"י אף הנמכר לעבד לעכו"ם גאולה תהי' לו וביובל יצא ובידו לעולם להטיב מעשיו ולהיות גם הוא חרים משמשים לו. אבל הכנענים אפי' הצדיקים והחסידים שבהם לא נבראו אלא לעבדות ישראל וכמורים וכנ"ל. ועיקר קלקול קדושת הגוף הוא בפגם הברית וע"כ ענשו ע"ז מכירת עבדות. ועיקר חירות הגמור על ידי קבלת התורה כמו ש' בפ' שנו חמכים א"ת חרות אלא חירות שאי לך בן חורין אלא מי שעוסק בת"ת ושנינו (בפ"ג דאבות) כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עו"מ ועול ד"א. כי התורה מזכך בשר הגוף ביותר וכמו ש' (בסוף חגיגה) ת"ח שכל גופן אש כו' והוא אש שלמעלה שאוכלת אש ע"ש בתוס' ד"ה שאין (וביומא כא:) ור"ל דע"כ שורפת אש דגיהנם ואש דיצה"ר שהוא ג"כ אש כמו ש' (בקידושין פא.) חזי דאת נורא כו' (וביומא ט:) נפיק אתא כי גוריא דנורא כו' (ובהושע ז) כמו תנור בוערה מאופה וגו' בוער כמו אש להבה (וז"ש בברכות ח' א תתק"ג מיני מיתה כו' ע"ש בגי'. נגד ג' דברים קנאה תאוה וכבוד שמוציאין אדם מן העולם כדחנן סופ"ד דאבות) והם ג"כ ג' דברים שאמרו (שם פ"ב מי"א) עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין כו'. יצר הרע סתם הוא בתאוות וכמו ש' בדור המבול וכל יצר וגו' ובפ' נח כי יצר וגו' מנעוריו. ועין הרע בא מקנאה. ושנאה מרדיפת הכבוד וכמו ש' גבר יהיר ולא ינוה אפי' אאינשי ביתי' לא מיקבל כמו ש' (בב"ר צח.) וא"י לסובלו. ולשלשתם היה הסתת הנחש אף שעיקרו בתאוה היה על ידי הסתת כבוד והייתם כאלהים וגו' וזהו סוף הגיאות וכמו ש' נ"נ אעלה וגו' אדמה לעיון וכן בחירם מלך צר אמר מושב אלהים ישבתי וזהו שורש יצר הרע שבבריאה כמו ש' (בקידושין ל:) והוא על ידי שבירת הכלים ומלכין קדמאין דמיתו שהי' על ידי גיאות דאנא אמלוך כידוע בס"ה. וזה על ידי שהש"י מתלבש בלבוש זה. וכמו ש' ה' מלך גיאות לבש והאדם נברא בצלמנו וגו' יש בו ג"כ לבוש זה וכמו ש' (שמו"ר פ' כג) ד' גאים כו' (ובחגיגה יג:) ואדם מתגאה עליהן. ועז"א שם דברא תורה תבלין דסימן לגסות הרוח עניות דתורה (כמו ש' בקידושין מ"ט:) כי שם תורה שמורה לאדם הדרך ילך. וזהו כשלומד לשמה עם יראת שמים. דזולת זה נקרא רק מחיר ביד כסיל וגו' כמו ש' (ביומא עב:) ע"ש (ובשבת לא סע"א) מוטב אם לא העליתה ושם רע"ב בהי עייל והיינו כמו ש' (בברכות יז.) תכלית חכמה תשובה כו' שלא יהא קורא ושונה ובועט באביו ורבו כו' וע"ש במהרש"א בח"א הק' למה נקט זה דוקא יעו"ש. אבל פשטו דהכונה שלא יכנס גיאות בלב על ידי הד"ת דאדרבא תכלית כחמה תשובה. דאורייתא מודעת לי' חטאוי. ועי"ז נשבר ונשפל לבו בקרבו. ועל כן נאמר כבוד חכמים ינחלו (ובנדרים ס"ב.) שלא יאמר כו' וסוף הכבד לבא. ואין כבוד בא אלא למי שבורח ממנו כמו ש' (בעירובין יג:) ומשה רבינו ע"ה שורש התורה שנקרא' על שמו היה ענו מכל האדם. וכמו ש' (בחולין פט.) על פ' כי אתם המעט וגו' כל שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם והיינו כל מה שמוסיפין השגת ד"ת שזהו תוספות טובה בישראל (ובתענית ז סע"א) דאין ד"ת מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה. והלומד לש"ש מביא הד"ת שפלות כנ"ל. וגם על ידי ד"ת [נתקן] אותו מעט שבבריאה שהיא לצורך כמו ש' ויגבה לבו בדרכי ה'. וא' (בסוטה ה' סע"א) ת"ח צריך שיהא בוכו' יעו"ש וזהו התבלין שמתבל אותו דבר מועט שיש בו. ואלו ג' קליפות הם נגד ג' אבות בקדושה. אברהם אבינו ע"ה מכניס כל אהבות בקדושה. ויצחק הגבורות בקדושה. וזה לעומת זה העומד נגד חבירו ימינו נגד שמאלו. ועל גן גם קנאה קודם תאוה. וכבוד נגד יעקב הקטן וכמו ש' קטונתי וגו' ונאמר (עמוס ז) מי יקום יעקב כי קטן הוא. והם נגד ג' יסודות אמ"ש. וגסות הרוח הוא מיסוד הרוח גבוהה והם ג' מדות דבלעם הרשע (שבפ"ה דאבות) ורוצה להיות עולה למעלה מעלה כטבע יסוד האש. משא"כ בקדושה הוא רוח נמוכה. ועל ידי זה ניצול ג"כ מתאוה שהוא נקרא במשנה שם נפש שפלה נגד נפש רחבה דבלעם ויצר דתאוה ג"כ אש כנז"ל. אף בשקדושה הוא מים שהוא היפך אש. אבל מצינו גם בקדושה מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וגו' שבוער כאש להאהבת השי"ת: ע"כ מכתי"ק
שיחת שדים
ולכן כתב בפרי עץ חיים (שער חג המצות) כי אלו רוחין ושדין ולילין דאדה"ר הם נפשות גלות מצרים כי הם ממש נפש רוח ונשמה דאדם. וכיוצא בו כתב על י' טיפין שיצאו מיוסף שהם נפשות י' הרוגי מלוכה. ובודאי היו ג"כ מקודם איזה כח מרוחין שדין ולילין רק שאלו הם קדושות כ"כ עד שנברא מהם נפשות קדושות כ"כ אחר כך. ונראה דזה ענין שידין נוכראין ויהודאין הנזכרים ברעיא מהימנא (פנחס רנ"ג א. תצא רע"ז א') יעו"ש שמהטיפין של בני ישראל נברא שידין יהודאין ושל גוים נוכראין. שיש באותו כח גם בהיותו מכונה רוחין שדין ולילין איזה כח יהדות וניצוץ קדוש שאח"כ בא באיזה נפש מישראל ובזה הוא מתתקן משא"כ בנוכראין שבאים אח"כ בנפש הגוי. והחלוק הוא רק בשידין כמו שאיתא בנדרים שאין הערלה נקראת אלא על שם או"ה שכל החילוק בין ישראל על לאו"ה הוא רק באות ברית שזהו החילוק בגופם בין גוף זה לזה ונעשה על ידי פעולת האדם שהשתדלות הוא הגורם ועל ידי פעולתו והשתדלותו נעשה השתנות בגוף ביסוד. ר"ל שזה היסוד שקר וזה היסוד שלו הוא אמת וקדוש וזה על ידי שנתגלה הלבוש שעליו מערלה וקליפה החופפת שזהו עיקר האמת כאשר מתגלה הפרי מן הקליפה המכסית ומאפילה. וכבר נתבאר לעיל שענין האומות נגד ישראל כקוף בפני אדם. וכך בשורש שהוא ג"כ מחיות השי"ת כנ"ל ההבדל ביסוד שהוא המשכתו למידת מלכותו יתברך. ומדת המלכות היא עצמית נתינת הכח לתחתונים והוא עטרת היסוד בדכורא ומשם הוא ההבדל הנעשה על ידי ההמשכה שבזה ההמשכה לרע ולטומאה ובזה לקדושה ולטוב. ועל ידי כחות ההמשכה נעשה הכרה ביסוד בין חיות (דקדושה) לחיות זה. והבן זה היטב כי דבר ברור הוא בחכמה. ועל דרך מאמר העולם על מאמר ז"ל באבות מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע. ולכך בשידין שהוא יסוד דסטרא אחרא דעשי' ניכר ההבדל (בין) יהודאין ונוכראין ועמך כולם צדיקים אפי' ערלי ישראל נקראים מולים כדאיתא בנדרים שאין הערלה נקראת אלא על שם או"ה. כי שם צדיק הוא ביסוד דשם צדיק ורשע לא קאמר דשם הוא הבחירה ביצרא דעבירה והמשכת סוף המעשה. ומ"מ עיקב בחר לו וגו' ומכבר הם מלידה בטן והריון כולם צדיקים ואו"ה כולם ערלים ואין בחירה באמת. ואין כאן מקומו להאריך עוד בזה:
ישמח משה
והנה פירשתי הפסוק (תהילים צ׳:ב׳) ומעולם עד עולם אתה אל, (תהלים צ ג) תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם. כי הקדמונים כתבו תשב אנוש עד דכא, דכ"א ר"ת ד"ם "כפירה "אשת איש, משמע דהפוגם בשלשתן נסגר לפניו דלתי התשובה ואין מועיל לו עוד תשובה, דאם הכונה עד בכלל, אם כן מאי סימנא דיהבי, הלא אי לא הוי כתיב רק תשב אנוש, גם כן הוי משמע בכל ענין מועיל תשובה כיון דאינו נותן גבול, אלא ודאי דהכונה לא עד בכלל והוא הגבול, וזה סותר לתשובת מהרי"ט הנ"ל. והנ"ל דהנכון כמהרי"ט הנ"ל, ומכל מקום הקרא הנ"ל עם הסימן יתיישב על נכון, וגם יתיישב על נכון הסמיכות מעולם עד עולם אתה אל תשב אנוש עד דכא, דלכאורה אין ענין זה לזה כלום. וגם מה דאמר אחר כך ותאמר שובו בני אדם אין לו ביאור, דהא הדעת נותן שהפוגם בשלשתן אין לו תקוה, דהרי האדם יש לו שלש נפשות טבעיות, חיונית, אלקית. והם נפש, רוח, ונשמה. היינו נפש הבהמית הטבעית, ורוח חיים מנפש השכלי דהוא הנשמה חלק אלקי ממעל, ויש עוד חלקים רבים כפי אשר חכמים יגידו חכמי האמת, אבל זה כללותן. והנה התאוה באה מנפש הבהמית המתאוה, וסימן לדבר כי תאוה נפשך (דברים יב כ), כי הדם הוא הנפש (דברים יב כג), וממנה באה כל תאות הגופנית. וחמדת ממון בא מן הרוח מתנשא לאמר אני אמלוך בעושר ובכבוד, וסימן לדבר רוח גבוה (אבות פ"ה מי"ט), ורוח בני אדם הוא העולה למעלה (קהלת ג כא). והכפירה בא מן דיעות זרות ונפסדות הנטועות בנפש השכלי. והנה שפיכות דם אדם, בא מן חמדת ממון שחומד ליטול את ממונו, וסימן לדבר נארבה לדם (משלי א יא), מה כתיב בתריה (משלי א יג) כל הון יקר נמצא וגו'. והנה דעת לנבון נקל דכל עוד שאחד מן השלש נפשות אינו נשקע בטומאה, ויש לו אחיזה עדיין בהקדושה ולא נפסק עדיין הקשר והחבל יעקב חבל נחלתו (דברים לב ט), הוא הקשר והדבוק אשר בינינו לבינו ית' לגמרי ויוכל עדיין להתחזק ולשוב. מה שאין כן בשכל השלש נפשות נשקעו בהטומאה, אם כן שוב אין לו אחיזה בהקדושה וכבר נפסק מקשר הדביקות לגמרי, אם כן מה עוד צדקה יש לו, כן הדעת נותן. אבל האמת הוא דאין דבר עומד בפני התשובה, דאף על פי כן מועיל לו תשובה. ויובן הדבר על פי מה שפירשתי הפסוק ישעיה נ"א (נא יב) (הפטרת שופטים) אנכי אנכי הוא מנחמכם. דקשה הכפל אנכי אנכי. ועוד קשה אנכי הוא אין לו ביאור, דאנכי מדבר בעדו, והוא משמע כמדבר בעד זולתו. והנ"ל בזה, דהנה גם האומות אינם יכולים להכחיש המפורסמת כי השי"ת לקחנו לו לעם, וריחם עלינו והשגיח עלינו בעינא פקיחא, ועשה לנו ניסים ונפלאות עד אין חקר אשר לא עשה כן לכל גוי. רק הם אומרים כבר עזבם ונטשם והשליכם מעל פניו והחליפם באומה אחרת, ולא יוסף עוד להביטם ולרחם אותם. אבל האמת הוא כי לא כלו רחמיו, ועוד יוסיף ה' שנית לרחמנו ולקבצנו, וגם בהיותנו בארץ אויבנו לא עזבנו, כי לולי ה' שהיה לנו אזי חיים בלעונו, והאיך שה אחת יכולה להתקיים בין ע' זאבים. והמופת לזה כי כבר השריש הרמב"ם בספר המורה בפרק ב' מהלכות יסודי התורה, ויותר מזה ביאר בספר המורה חלק ראשון פרק נ"א, ונ"ב, נ"ג, נ"ד, נ"ז, נ"ח, כי השי"ת אין בו ח"ו נוסף על מהותו אחד בתכלית האחדות, רחום לא בהמית הרחמים הוא, רק ברצונו ית' והוא ורצונו אחד, וכל מה שיתואר אינו נוסף על מהותו, ואם הם רק תארי פעולותיו רק ברצונו ית' כפי אשר חייבה חכמתו ית', והוא ורצונו וחכמתו ודעתו וחייו הכל אחד, כן מבואר להמעמיק בדבריו. והנה לפי חכמי האמת גם כן איהו דמיחד לון וקשיר לון, והרבה יש לדבר בזה מפה לאוזן על אוזן שומעת ולב מבין מדעתו, ולא ינתן לכתוב דהוי כנדרש לאלפים ולרבבות, כמבואר בהקדמת הרמב"ם בספר המורה לחלק שלישי ובמפרשים שם, וכל מ"ש חכמי האמת בזה בספרים הקדושים, הוא הכל רק ראשי פרקים לחכם ומבין מדעתו ולא לזולתו, וכל השאר המה רק מצפצפים ומהגים ואינם יודעים מה, והוא להם כספר החתום והם לא ידעו ולא יבינו, כמ"ש הרח"ו זצוק"ל: והנני מגלה לך אחי טפח ומכסה אלפים אמה. ועתה יראה הרואה בהעריך טפח נגד אלפים אמה, בכמה אלפים הוא בטל, וכאפס וכאין יחשב הגילוי נגד הכיסוי, ומובן בזה כי חלק מצער כזה איננו גלוי כלל לחכם ומבין מדעתו. ונחזור לענינינו, כי אין בו יתברך שמו דבר נוסף על מהותו, ואם כן אין ליתן על תואריו גבול ח"ו וקץ וסוף, לומר עד כה הגיע גדר רחמיו וחסדיו ולא יותר, כי הוא אין סוף ב"ה וב"ש, ואיך יתכן כי כלו רחמיו וחסדיו שהתחיל להראות עמנו לעין כל. וזה אמרו ית' אנכי אנכי, ר"ל אנכי רק אנכי, ואין בי נוסף על מהותי, הוא מנחמכם, ר"ל ענין זה הוא מנחמכם, כי מזה נראה כי לא כלו רחמיו וחסדיו ית"ש, כן נראה לי נכון בס"ד. וזה שאמר (איוב כג יג) והוא באחד ומי ישיבנו, כלומר כל מה שתמצא בו ית' הכל יכנס בגדר האחד, ואם כן מי ישיבנו כי בודאי אין בו השתנות.