פרשנות מצטטת על אבות ה:יז

ויקח קרח הנה אמרו חז"ל באבות כל מחלוקת שהיא לש"ש סופה להתקיים וכל מחלוקת שאינה לש"ש אין סופה להתקיים איזו היא מחלוקת שהיא לש"ש זו מחלוקת הלל ושמאי ואיזו היא מחלוקת שהיא שלא לש"ש זו מחלוקת קרח ועדתו, והיה ראוי לאמר זו מחלוקת קרח ומשה, כמ"ש זו מחלוקת הלל ושמאי, אולם חז"ל למדונו שמחלוקת שהיא לש"ש, כל כת משני צדדי החולקים מתאחדת בעצמה כי כלם מתכונים לתכלית אחת לש"ש, אולם מחלוקת שאינה לש"ש רק מפני אהבת הכבוד ואהבת עצמו, אז יש מחלוקת ונגוד גם בין האנשים שהתאחדו לעמוד בצד אחד, כי כל אחד מן היחידים מכוין תועלת עצמו ומתנגד לכונת חברו שהוא ג"כ מכוין תועלת עצמו, כענין שהי' מחלוקת גם בין קרח ועדתו, כי כל אחד מהעדה הרעה הזאת התכוין כוונה אחרת מתנגדת לזולתו, שהנה קרח רצה בכהונה גדולה שמ"ש שהתקנא על נשיאותו של אליצפן פי' שזה עורר אותו לחלוק על משה אבל אחר שנכנס בריב הי' מחלוקתו על כהונת אהרן, שלדעתו אחר שעמרם שהוא הבכור לקהת נטל חלקו במה שמשה היה מלך ראוי שהכהונה הגדולה תנתן לבן יצהר שהוא בן השני לקהת, אמנם מחלוקת דתן ואבירם ואון בן פלת, היה ענין אחר שהם התלוננו על שנטלה הבכורה מראובן, שלפי מה שהיה ראובן הבכור ראוי שתצא ממנו המלוכה והכהונה כמ"ש ראובן בכורי אתה יתר שאת ויתר עז ששאת הוא הכהונה ועוז הוא המלוכה, והתלוננו על שנתנה הכהונה ועבודת ה' לשבט לוי והמלוכה והקדימה בדגלים ליהודה וגם על שנתנה הבכורה ליוסף, וז"ש ויקח קרח [קיחה זו היינו קיחת דברים וטענות כמו קחו עמכם דברים] שקרח לקח לו טענות למחלוקתו מה שהוא בן יצהר בן קהת בן לוי שאחר שיצהר הוא בן השני לקהת מגיע לו הכהונה הגדולה, ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת הם לקחו טענות אל מחלוקתם מפני שהם בני ראובן, שחשבו שהכהונה והלויה מגיע לשבט ראובן שהוא הבכור ליעקב אחר שנפסלו הבכורות פטרי רחם ע"י חטא העגל:

הצעה* של פירוש המשנה זאת יש לך לפרש, כי הנבראים נבראו בשביל שיש בהם הטוב, ואם לא היה בנמצאים הטוב, לא היו נבראים. כי הדבר שאינו טוב בעצמו, אין ראוי שיהיה לו המציאות, ויותר ראוי שיהיה נעדר, ולא יהיה לו המציאות. אבל מציאותו בשביל הטוב שיש בו. וכמו שבריאתו הוא בשביל הטוב, מכל שכן קיום העולם ועמידת כל הנבראים הוא מפני שנמצא בהם הטוב. ואם לא היה נמצא בנבראים הטוב, לא היה ראוי להם הקיום, רק מצד הטוב שנמצא בכל אחד יש לו קיום, ומפני זה חתם בכל בריאה ובריאה במעשה בראשית (בראשית א, ד) "וירא אלהים כי טוב". וזהו בפרט כל בריאה ובריאה בפני עצמה. וכן בכלל כל הבריאה (בראשית א, לא) "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד". ודבר זה, כי כאשר הדבר הוא טוב, אז ראוי לו הבריאה, שיהיה נברא ונמצא הדבר שהוא טוב, וכן אין לדבר קיום רק מצד הטוב. ובכל הימים נאמר "כי טוב", חוץ מיום שני, שלא נאמר בו "כי טוב" (רש"י בראשית א, ז), ואמרו ז"ל (ב"ר ד, ו) מפני שבו נברא המחלוקת. וזה שאמרו (להלן פ"ה מי"ז) 'מחלוקת שהיא לא לשם שמים אין סופה להתקיים', כי לא נאמר בזה "כי טוב". ואף כי המחלוקת שנברא בעולם ביום הב'* הוא לשם שמים, והוא לצורך העולם, מכל מקום כיון שמצד עצמו אין קיום לו, רק מצד השם יתברך כאשר המחלוקת הוא לשם שמים, ולפיכך אין לומר אצלו "כי טוב", רק בדבר שיש לו קיום מצד עצמו. והתבאר כי אין לדבר קיום רק מצד הטוב. וזה כי כאשר יש בנברא חסרון, ולכך אינו טוב, ודבר שהוא חסר קרוב אל ההעדר, שמגיע* אל ההעדר לגמרי. אבל הטוב שאין בו הרע והחסרון, הוא רחוק מן ההעדר, וראוי לו הבריאה והקיום. והשם יתברך העיד על הכללים שבהם הטוב, אף על גב שנמצא בפרט שלהם החסרון, ולפיכך הפרטים מקבלים העדר בודאי, אבל הכללים הם עומדים, ועליהם העיד שהבריאה היא טובה, שכל מין ומין יש בו הטוב. וכלל הבריאה העיד הכתוב גם כן עליהם, שנאמר (בראשית א, לא) "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב". ואין להאריך בדבר זה, כי הם דברים ברורים, מעידים על זה הכל, כי ההעדר שמקבל הנברא הוא מפני החסרון, אשר הוא הרע הדבק בנברא, מביא אותו אל ההעדר.

ובה"א כרוקה וכו' ובה"א מטמא לח ויבש. התי"ט בשני המחלוק[ו]ת האלה הקשה עצמו לדעת מה זה ועל מה זה פסק הרמב"ם כב"ה, דלפי פירושו על הכלל דב"ש במקום ב"ה אינה משנה לא אתי שפיר והניחה בצ"ע. וכבר הוכחתי בריש פ"ג דיבמות דלא כפירושו, ועל פי מה שכתבתי שם אין אנו צריכים להפך משנה זו ולא לעקרה, ואע"ג דבעדיות נשנית בשם יחידאה אפשר דאמרו דבר בשם אומרו ואין חולק עליהם, וכי לא משכחנא איזה סתם מתניתין דאית ליה סברת ב"ש במחלוקות אלו אין בידנו לדחותם כלל ועיקר, אלא אנו מניחים אותם כמו שהם ופסקינן כב"ה כדרכנו אע"ג דמחמיר. א"כ אפוא אין לנו שום תרעומת על הרמב"ם דעשה כן ולא היפך הסברות, כי מי הוא אשר ישלח ידו בגמרא ערוכה בברייתות מפורשות על המחלוקות האלו, וכמה שקלא וטריא דקא שקלו וטרו אמוראים עליהם דכלם בנוים על המחלוקת השנוי במשנה כך כמו שהוא, להפך דבריהם עליונים למטה ותחתונים למעלה, לא זו הדרך ולא זו העיר לדן דין אמת לאמתו כהרמב"ם ז"ל אשר הוא ותורתו אמת.
ואף כי לכאורה נראה דלשון ב"ש במקום ב"ה הוא כמו שפירשו הם ז"ל, דב"ש מקל וב"ה מחמיר, וכדמשמע גם כן מפירוש רש"י בפרק י"ט דשבת דף קלה ע"א דקרי ב"ש במקום ב"ה במחלוקת דהטפת דם ברית לנולד כשהוא מהול, דלב"ש מחללין עליו שבת דהוא קולא, ולב"ה אין מחללין דהוא חומרא ע"ש, כי כן תפס ב"ש במקום ב"ה, שב"ה הוא שדרכו להקל על כי חפץ חסד הוא כי שרש נשמתו משם היא, וב"ש דרכו להחמיר על קו הדין כי כאיש גבורתו כי משם חצובה נשמתו. מ"מ מן הראיות שהבאתי ביבמות מוכח שלא לזה רצו רז"ל לכוון באותו לשון, כי אפילו בהיותם כל אחד עומד על משמרתו קראו לב"ש עומד במקום ב"ה בהיותו חולק עליו, כי על ידי חומר דינו מונע קולת חסדו דב"ה מהתפשט, נמצא שהוא עומד במקומו, שאילולי הדין העומד שם היה החסד מתפשט גם שם במקום הדין כדרכו להתפשט בכל מקום, כדכתיב (תהלים לג, ה) חסד ה' מלאה הארץ. ועוד דאם אמת היה הדבר הזה דב"ש במקום ב"ה ר"ל כשהוא מקל, אינה משנה דר"ל ואין לנו לפסוק דין כב"ה כמו שהוא שנוי באותה משנה אלא צריכים אנו להפך דבריהם, הוה להו לרבנן לומר ב"ה במקום ב"ש אינה משנה, דכל מגמתנו הוא לידע אמיתות דבריו של ב"ה שאנו צריכים לפסוק כמותו, ואין אנו משגיחים על סברת שמאי אם יש לה תקומה או לא, ואדרבא אנו רואים שכשמאריך התנא הרבה לברר טעמא דב"ש אנו מקשים וכי טעמא דב"ש אתא לאשמועינן וכדמקשינן בשבת בדף הנ"ל, ולכן לא ניחא למימר ב"ש במקום ב"ה אינה משנה דלא איכפת לנו אם ב"ש עומד במקום ב"ה כל זמן שב"ה אינו זז ממקומו, אלא הוה אתי שפיר אי לימא ב"ה במקום ב"ש אינה משנה ופירושו הוא פשוט דקמ"לן דלא נפסוק כב"ה כדרכנו על כי הוא עומד במקום ב"ש, ולכן ודאי שאין המשנה צריכה להיות כן אלא בדרך אחרת, ולפחות הוה לה לתלמודא להזכיר הדבר והפכו ולומר ב"ש במקום ב"ה וב"ה במקום ב"ש אינה משנה, דהאמת כך הוא לפי פירושם דשניהם שינו את מקומם, אבל בהזכיר חלוקה אחת לבד אין משמעותא אלא דב"ש מודה לב"ה המקל כההיא דפ"ה דתרומות ועומד גם הוא במקום ב"ה שדרכו להקל. אלא ודאי האמת אתנו דאין פירוש דברים אלו על דרך זה אלא כמו שהוכחתי ביבמות בכח הסוגיא דמ"ק ע"ש. ועל כי באמת מצינו איזה פעמים מועטים שב"ש וב"ה משנים מדתם כגון הכא ובשאר קולי ב"ש וחומרי ב"ה, אין לתמוה שהרי כתיב (איוב כה, ב) המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו. ומצינו גבורה בחסד, וחסד בגבורה, כידוע ליודעי חן, ולא על חנם נקרא (אבות פ"ה מי"ז) מחלוקת דהלל ושמאי מחלוקת שהוא לשם שמים, כי כן השמים עשוי מאש ומים ע"י השלום שעשה הקב"ה ביניהם, וכן היו הלל ושמאי כמ"ש ששרשם מאש ומים, ובמחלוקתם היו מנצחים זה את זה, ואח"כ השלום רב ביניהם: