פרשנות מצטטת על אבות ה:טז

לאורך כל מסכת אבות נזכרת אהבה ונזכרים אוהבים פעמים ספורות בלבד, והמסכת קובעת כי יש לאהוב את המלאכה (א, י), את השלום (א, יב), את כלל הבריות (שם), את האלוהים (ו, א) ואת דרך החיים הנכונה (ו, ו). רק פעם אחת, במשנה טז שבפרק ה, מדובר באהבה השוררת בין שני בני אדם, ובמקרה זה בין דמויות מקראיות: אמנון ותמר מכאן, דוד ויהונתן מכאן, אלא ששם מדובר למעשה במה שמתברר כתאווה חולנית (במקרה של אמנון) וכן בידידות־נפש (במקרה של דוד ויהונתן [לביאור מלא של הדברים ראו שם]). גם במשנה כולה נמצא שימוש מועט בשורש אה"ב, ואף כאן בהקשרים כלליים ביותר, כגון "אוהביו" של כהן גדול, כלומר ידידיו, השמחים בשמחתו כאשר הוא יוצא ביום הכיפורים מקודש הקודשים בלא פגע (יומא ז, ד). כן נזכרת במשנה – וזאת בעקבות פסוקי מקרא מפורשים – גם החובה לאהוב את הרֵע, "ואהבת לרעך כמוך" (נדרים ט, ד), או אהבת האדם לאלוהים, על פי "ואהבת את ה' אלוהיך" (סוטה ה, ה). ובמקום אחד אף מוגדר מי נחשב כ"אוהב" בין בני אדם. דבר זה נעשה אגב דיון בשאלת אנשים הפסולים להעיד בבית המשפט, הן בשל אופיים השלילי (כגון שהם מלווים בריבית או מהמרים כפייתיים) והם בשל קשרם המיוחד אל אחד מבעלי הדין. בהקשר זה גם נאמר כי "האוהב" פסול לעדות (סנהדרין ג, ה) ומסבירה המשנה: "אוהב – זה שושבינו", היינו מי שהביא לאדם כלשהו מתנה לחופתו והשתתף בשמחתו, ושושבין פסול לעדות במשך שבעת ימי החופה (כך מפרש את הדברים פרשן המשנה, ר' עובדיה מברטנורא). מסתבר אפוא שאהבה בלשון המשנה היא בעיקרו של דבר חיבוב דבר כלשהו, העדפתו הברורה על פני אחרים, ידידות קרובה, אך לא תחושה רומנטית בין בני אדם בנוסח פסוקי שיר השירים, כגון "כי חולת אהבה אני" (ב, ה) או "כי עזה כמוות אהבה" (ח, ו) ועוד כיוצא בהם. משנתנו עוסקת באנשי השררה המעמידים פני אוהבים, כך שאין בהתנהגותם שום יסוד חיובי, שלא כשאר האוהבים שבמשנה.

וסדר הפרק הזה מראשו ועד סופו; כי התבאר לך שמתחיל התנא בבריאת עולם בעשרה מאמרות (למעלה משנה א), ומסדר והולך מדריגת העולם, זה אחר זה, כמו שהתבאר מסדר מדריגת קשור העולם, עד שיהיה עולם אחד, כמו שהתבאר אצל (למעלה משנה יז) 'כל אהבה התלויה בדבר', והפך זה הרחקת המחלוקת (למעלה משנה טז). ואחר כך מסדר מדריגת כח הכללי שבעולם, וזהו (למעלה משנה יח) 'כל המזכה את הרבים'. ואחר כך מסדר עוד מעלה עליונה על זה, היא* מדריגת אברהם (למעלה משנה יט), שהוא היה אב וסבה אל הכלל של אומה. ואל יהא לך מדריגתו של אברהם מדריגה קטנה, שהרי אמרו כי* (ב"ר יב, ט) "אלה תולדות שמים וארץ בהבראם" (בראשית ב, ד), בשביל אברהם נברא העולם, ודבר זה בארנו בהרבה מקומות. וסדר גם כן הפך זה ענין בלעם, שהוא הפך זה, שכמו שיש בעולם מדריגה עליונה, היא מדריגת אברהם, שהיא התחלת העולם, ולפיכך תלמידי אברהם יורשין גן עדן. והפך זה תלמידי בלעם, הם יורשין גיהנם, שהוא אבדון בעולם, הכל כמו שהתבאר למעלה.

"ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, ורבקה אהבת את יעקב". תמוה התנא במסכת אבות (פ"ה מ"טז) הסובר: כל אהבה שהיא תלויה בדבר - בטל דבר, בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם, אינו מביא פס' זה כדי ללמוד ממנו את לימודו, במקום להוכיח דבריו משני פסוקים שונים. (פ' תולדות תש"ן)