כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים, אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ. וְכָל הַמַּחֲטִיא אֶת הָרַבִּים, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. משֶׁה זָכָה וְזִכָּה אֶת הָרַבִּים, זְכוּת הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג) צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל. יָרָבְעָם חָטָא וְהֶחֱטִיא אֶת הָרַבִּים, חֵטְא הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א טו) עַל חַטֹּאות יָרָבְעָם (בֶּן נְבָט) אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל:
עבודת המלך
ארבעה ועשרים דברים מעכבים את התשובה. עי' כ"מ שהיא ברייתא כתבה הרי"ף ועי' בחינוך מצות עשה שס"ד אמר ע"ז מה שאמרו בתוספתא שכ"ד דברים וכו' ועי' באגודה במס' יומא ז"ל ת"ר כ"ד דברים מעכבין את התשובה עיין בגמרא הרי שהיתה לפניו נוסחא זו כתובה בגמ' (ורשום ע"ז הגהה האלפסי מביאה בדף שי"ט בפרק זה ור"נ כתב לא ידעתי היכן היא שנויה, על כרחך ר"ל הרי דנמצא כן בגמרא) והנה רבנו סידר ויחלק את עשרים וארבע הללו לחמשה חלוקות, א) שאין מספיקין בידו לעשות תשובה, ב) הנועלין דרכי התשובה בפני עושיהם, ג) שא"א לעושה אותן לשוב בתשובה גמורה, ד) שאין חזקתו לשוב מהן, ה) שקשה לפרוש מהן, והקשה שבכלן שאין מספיקין בידו לעשות תשובה ור"ל שאין לו סיוע מן השמים לתשובה, שהרי לכל הבא לשוב מסייעין לו וכמ"ש הבא לטהר מסייעין אותו, ולאלה אין מסייעין להם אבל אין מונעין מהם התשובה וכמו שסיים רבנו בסוף הפרק משא"כ מ"ש רבנו בפ"ו ה"ג שמונעין מהם התשובה.
והנה ד' הראשונים שאין הקב"ה מספיק בידו לעשות תשובה, הוא מבואר במ"ש רבנו המחטיא את הרבים משנה באבות פ"ה וכן מבואר בכמה מקומות בש"ס והמחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה.
והנה ד' הראשונים שאין הקב"ה מספיק בידו לעשות תשובה, הוא מבואר במ"ש רבנו המחטיא את הרבים משנה באבות פ"ה וכן מבואר בכמה מקומות בש"ס והמחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה.
אור החיים
אָדָם. דִּקְדֵּק לוֹמַר ״אָדָם״ לְשׁוֹן חֲשִׁיבוּת, כָּאָמוּר בַּזּוֹהַר (תזריע מח): ״כִּי יַקְרִיב״ – וְאֶת מִי יַקְרִיב? פֵּרֵשׁ הַכָּתוּב וְאָמַר מִכֶּם – מִן הַפְּחוּתִים שֶׁיֶּשְׁנָם בָּכֶם אֲשֶׁר פָּשְׁעוּ בַּה׳ וַיֹּאמְרוּ לָאֵל ״סוּר מִמֶּנּוּ״ וְנִתְרַחֲקוּ מִדְּבֵקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, אֶת זֶה יַקְרִיב. וְלָזֶה יִקָּרֵא קָרְבָּן לַה׳, כִּי יַקְרִיב נֵצֶר מַטָּעָיו קֹדֶשׁ לְשָׁרְשׁוֹ (ישעיהו ס:כא). וְאָדָם כָּזֶה אֵין צָרִיךְ לְהָבִיא לֹא נֶדֶר וְלֹא נְדָבָה, גַּם אֵין מְצִיאוּת לְהָבִיא לוֹ חַטָּאת וְלֹא אָשָׁם, עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אבות פ״ה): כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ, וְאִם אֵין שׁוֹגֵג אֵין קָרְבָּן. וְאַחַר שֶׁגָּמַר אוֹמֶר מַעֲשֵׂה קָרְבָּן הַנִּכְבָּד וְהַמְּעֻלֶּה, אָמַר מִן הַבְּהֵמָה וְגוֹ׳ תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם – דָּבָר זֶה יֶשְׁנוֹ בְּכָל אָדָם, כִּי לֹא כֹּל יַשִּׂיגוּ בְּחִינַת רַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן.
אור החיים
לְאַשְׁמַת הָעָם. יִתְבָּאֵר עַל דֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אבות ה:יח): הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ, וּבִרְאוֹת כִּי כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ חָטָא – זֶה יַגִּיד שֶׁלֹּא זָכוּ הַזּוֹכִים עַל יָדוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא חֵטְא עַל יָדוֹ בִּשְׁבִילָם, וְהוּא אָמְרוֹ לְאַשְׁמַת הָעָם.