חסידות על ברכות ט:ה

וכן בא מצוה באכילת מצה שהוא לחם דכ' ולחם לבב אנוש יסעד, והיינו אף אנוש שהוא מדרגה הפחות שבלשונות שנקרא אדם (כמ"ש זח"ג מח רע"א) מ"מ לחם שהוא ד"ת תורה שבכתב לכו לחמו בלחמי נהמא דאורייתא דבכתב (כמ"ש רע"מ עקב רע"א ב) לבב אנוש לבב היינו הב' לבבות כמשנ"ד (סוף ברכות) בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע יסעד שסועד ב' הלבבות ואדם הראשון קודם הקלקול לא הוצרך לאכילת לחם, שהיה לו הפרי עץ עץ חיים כולל כל הד"ת כמ"ש, וכן אכילת בשר לאדם הראשון דאיתא (פסחים מ"ט:) ע"ה אסור לאכול בשר שנאמר זאת תורת הבהמה כו' ואדם הראשון לא הוצרך לד"ת ותורה שבעל פה שהיה המ"ע שלו מכל עץ הגן אכל תאכל כולל כל המ"ע כאמור, ורק לנח הותר הבשר דאיתא (פירש"י נח ועי' זבחים קטז.) למדני שלמד נח תורה, והיינו שבדור המבול רצה השי"ת ליתן להם תורה כמ"ש ברע"מ (פנחס רטז א) דעתיד הוה משה לקבלא אורייתא בדרא דטופנא אלא בגין דהוו רשיטיא הה"ד בשגם כו' בשגם זה משה, וכ"כ גם רמז לזה בגמרא (חולין קלט:) וכן איתא במ"ר (משפטים פ"ל) ביקש הקב"ה ליתן להם ד' דברים תורה כו' ודעת דרכיך לא חפצנו זה תורה כו' והיינו תורה שבכתב שרצה השי"ת ליתן להם ע"י נשמת משה שהיה אז שם, אך אז היה כלול כל תורה שבעל פה בתורה שבכתב כמו בדברות ראשונות ואז הותר לנח אכילת הבשר שהוא מרמז גם כן לתורה שבעל פה כמו שמצינו הלשון (קידושין מו.) הרי שלחן והרי בשר וכו' וכן (ב"ב כב.) תו אכלי בשרא שמונא בי רבא, והיינו אחר שנתישר הלב ישרים לשמחה לישרי לב שמחה (כמ"ש סופ"א דתענית) והיינו דצדיק שיש לו עסק עוד להתגבר על יצרו זוכה לאור צדיקים לאורה אור זרוע ואחר כך זוכה לישרי לב שמחה וזש"נ ויין ישמח לבב אנוש יינא דאורייתא דבעל פה (כמ"ש רע"מ שם) וזה ישמח לבב ב' הלבבות ואפילו אנוש שדרשו (שבת קיח.) אפילו עוע"ז כאנוש מוחלין לו. ועל ידי הרב חכמה יכולים לתקן הרב כעס שקלקלו, וכן בשר איתא (פסחים קט.) אין שמחה אלא בבשר אין שמחה אלא ביין וזה שהותר אז אכילת הבשר, ודור הפלגה היה בבבל ששם הוא מקום עיקר התפשטות תורה שבעל פה (כמ"ש סוכה כ.) והרגישו אז אנשי דור הפלגה שכאן מקום התפשטות תורה שבעל פה ועשו המגדל זלע"ז כנגד בית המקדש שורש תורה שבעל פה. ששם לשכת הגזית שמשם יוצאה תורה לכל ישראל כמ"ש (סנהדרין פו:) ובמצרים היה דור המבול ונגזר עליהם היאורה תשלכהו וכן נפשות דור הפלגה שעל ידי זה נגזר עליהם עבודת פרך בחומר ובלבנים וכמ"ש (מהאר"י הק' ז"ל) ולכן כ' וימררו את חייהם שעל ידי שמררו החיים שלהם זכו לכל הד"ת ונדרש בחומר בק"ו ולא על מדה אחרת מי"ג מדות. אך כל הי"ג מדות לא מצינו שיהיה אדם דן מעצמו רק בק"ו (כמ"ש סוכה לא. וכפירש"י) ומש"ה נדרש בחומר בק"ו שאדם דן מעצמו ומ"מ נכלל בד"ת, ובלבנים בליבון הלכתא וכו' שהוא עיקר היגיעה בתורה שבעל פה ללבן ההלכה ולכל זה זכו על ידי וימררו את חייהם להרב חכמה שבא לתקן הרב כעס. וז"ש מרור שאנו אוכלים ע"ש שמררו את חיי אבותינו במצרים ואנו אוכלין המרורים ומברכים אקב"ו שאדרבה זה גרם לנו לזכות לכל התורה שבעל פה. וכן מצות אכילת מצה שהוא נהמא דאורייתא דבכתב שזכו אז למתן תורה לתקן נשמת דור המבול שהיו מוכשרין לקבלת תורה שבכתב ואחר כך מצות אכילת פסח שהוא הבשר אין שמחה אלא בבשר שזוכין אחר כך ליישר הלב לישרי לב שמחה וזש"נ ואכלו את הבשר וגו' ומצות על מרורים יאכלוהו שלא יוכלו לזכות לאכילת הבשר שהוא לישרי לב שמחה רק ע"י שזוכין מקודם למצה שהוא לכו לחמו בלחמי תורה שבכתב ומרורים שהוא היגיעה בתורה שבעל פה הרב חכמה לתקן הרב כעס והוא שזוכין להאור הנגנז לעמלי תורה שבעל פה אור זרוע לצדיק. ואחר כך יכולים לזכות לישרי לב שמחה לאכילת בשר פסח שזה מעלה יתירה שמתיישר הלב ונעשה גם הלב כסיל מלא קדושה ונתרוקן הרע ממנו ובפסח בא המצוה בלחם מצה והיינו לברר א"ע שיתרוקן הרע מלב כסיל ויבערו מכל וכל השאור שבעיסה שמרמז ליצר הרע, ואחר כך בשבועות במתן תורה בא המצוה להקריב לחם חמץ, והיינו שבאמת השאור שבעיסה הוא גם כן נקרב לגבוה שהיא שאור שמיעוטו יפה (כמ"ש ברכות לד ) והיינו שאז הזמן ואני אמרתי אלקים אתם ובאמת שורש התיקון הוא שיהיה השאור שבעיסה היצר הרע שיהיה לחדוותא דשמעתא וזה תכלית המכוון. וע"ד מ"ש הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מח' פרקים ופ"ב מה' דעות) שמי שקלקל צריך להנהיג א"ע על קצה האחרון עד שיחזיר לדרך האמצעית ואז ינהג כן כל ימי חייו וכן מתחלה בא המצוה באכילת מצה ונאסר השאור שבעיסה וצריך לבערו שלא ישאר ממנו אפילו משהו ואחר כך בשבועות מקריבין השאור שהוא השאור שמיעוטו יפה שיהיה חשק טוב לחימודי דאורייתא וזה תכלית המכוון דרך המיצוע שיהיה השאור שמיעוטו יפה לעבודת השי"ת ומקריבין מהשאור לגבוה:

ויהיו חיי שרה כו'. פרש"י שם כולם שווים לטובה. הנ"ל דהנה אמר בתד"א מפני מה זכה משה למאור פנים וכו' מפני שכל ימיו היה מחכה ומצפה על כבודו של הקב"ה ועל כבודן של ישראל שיהיה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ע"ש. והענין הוא דהנה כבר נודע כי הש"י ב"ה ברא את העולם להטיב לברואיו וכאשר כוונת הבריאה ע"ז היתה מתחלה אך להטיב ולעשות חסד עם העולם. לכן הנה צריך תמיד להמשיך רחמים וחסדים על ישראל אשר זה הוא כבודו של הקב"ה בבריאת העולם על זה והוא כבודן של ישראל לטוב להם כל הימים. נמצא כאשר יתפלל האדם על כבודו של הש"י שיתגדל ויתקדש בעולם. הנה צריך לחבר עמה שיתגדל החסד והרחמים בעולם והשפעות טובות לכנ"י כי זה תלוי בזה ואין להפריד ביניהם. וז"ש שנים שנכנסו להתפלל ר"ל על השני הענינים האלה צריך להתפלל ביחד. וז"ש במשנה סוף ברכות התקינו שיהא אדם.שואל את שלום חבירו בשם. פי' שישאל ויתפלל אדם על שלום חבירו. כאשר ישאל ויתפלל על כבוד השם ב"ה ישתתף מיד עמו להיות ג"כ שלום על ישראל. וז"ש בועז לקוצרים ה' עמכם ר"ל לברך את מעשי ידיכם. וזה ג"כ בברכת התורה נאמר מיד ברכת כהנים כי תיכף לת"ח ברכה ובתחלת הברכה על התורה מיד צריך לברך את ישראל ואברכה מברכיך אברהם כי על ידי השפעות רב טוב לבנ"י נתגדל שמו של הקב"ה בעולם וכמו שהיתה הכוונה מתחלת הבריאה ע"ז. והוא שנאמר בברכת ברוך שאמר והיה העולם ברוך עושה בראשית והכל העיקר להיות ברוך מרחם על הבריות ולשלם שכר טוב ליראיו להשפיע להם כל טוב. וע"י השפעת הטובה המה ירונו ויהללו לשמו בשמחה וטוב לבב כראוי. וזה האל האב הרחמן כאשר הוא מרחם עלינו אז הוא מהולל בפי עמו ומשובח ומפואר כנכון. וכן הוא אומר בים וירא ישראל את מצרים מת וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה כו' אז ישיר משה ובנ"י כלומר אז אמרו השירה כראוי ונכון. אבל אם חלילה לא כן אף אם חייב לברך כשם שהוא מברך על הטובה. אולם מה פנים יש לשבח הזה. הלא צריך להלל שמו בשמחה. וע"ז אמה"כ שבענו בבקר חסדך ונרננה ונשמחה בכל ימינו. והוא שאמר כאן כי כל חיי שרה כולם שווים לטובה לכלל ישראל כל הימים. אמן:

ורישיה דקרא יעלזו חסידים בכבוד וגו' וחרב פיפיות. חסידים היינו כשכבר יצא לפועל מעשה החסידות כנ"ל דצריך שיצא לפועל תולדה איש ויעלזו בכבוד אין כבוד אלא תורה אז חרב פיפיות בידם. יד הוא כלי המעשה כמו שכתוב עוצם ידי עשה לי ואויביו נופלים תחתיו. וזהו דוגמת שור מנגח בקרניו שהם היוצאים מהמוח לפועל מעשה רק מן החכמה שבמוח וזהו מיוחד ליוסף שהיה לבו חלל בקרבו במה שנצח תאותיו שהתאוה מיוחד ללב כמו שנתבאר לעיל. וזה אי אפשר אלא כאשר הלב ממולא בכל חלליו ביראת ד' כל היום וכמו שנתבאר לעיל כי אין הקב"ה עוזרו בענין אחר בנסיון גדול כזה שהוכפל כמה פעמים ונמצא שלם בכל אותם הימים לא זזה ממנו היראת שמים רגע אחד. וגם הבינה שבלב אצלו בהכרה ברורה כנ"ל שהיראה עיקר אצלו ובשביל כן זוכה לבינה כיששכר שכתוב בו לדעת מה יעשה ישראל היינו כנ"ל שזוכה שהלכה כמותו על ידי זה שד' עמו בהכרה ברורה וכנ"ל בבית הלל. ויודעי בינה לעיתים שמעתי שרצה לומר שהיה להם הכרה בכל עת מה נשתנה מעת אחר דכל עת משונה כמו שבת ויום טוב וראש חודש ושאר עתים וזמנים שיש להם שינוי וכן כל יום משונה מחבירו וכן בוקר וערב. כמו שכתוב בזוהר לבושין דלבש בצפרא לא לבוש ברמשא כו'. ומי שיש לו הבינה הברורה יודע ומכיר שינוי העתים [בלב מבלי שידע יחוד העת] ועל ידי זה יודע מה יעשה ישראל בעת לעשות לד'. וזהו רק על ידי מדרגה הנזכר לעיל שדבוק כל כך בהשם יתברך כאשר ידבק האזור וגו' וכמו שכתוב במדרש מה התאומים הללו כשאחד כו' חבירו מרגיש. כי בכל שינוי עת למטה כן למעלה וכן להיפך כמו שכתבתי במקום אחר על גמ' דריש ברכות (ג'.) איכא משמורות ברקיע כי היכי דאיכא [כ"ה גי' הרא"ש] בארעא כו' סימן לדבר כו' ע"ש. ולכך יכול להרגיש העתים. וזהו על ידי בינת הלב כי ההרגשה בלב וזהו מדת החמור כנ"ל. לכן דרז"ל (נדה ל"א.) על חמור גרם חמור גרמה ליששכר שיוולד כו' והיינו כי מבני יששכר יש להם כח ההרגשה ביותר שהוא כח החמור וזהו עמי לא התבונן בינה. והרגשה שבלב נגד החמור אבוס בעליו שאינו בהכרה אלא בהרגשה על ידי האבוס כי ההרגשה הוא תלוי לעולם בדבר שעל ידו הוא מרגיש. וכן בינה היינו מבין דבר מתוך דבר וצריך להיות דבר קודם והחכמה קודמת אבל החמור אין בו חכמה וההרגשה נתלית באבוס בעליו. וכן בני יששכר יודעי בינה שהדעת במקום בינה והכל מן הלב עצמו בלי שום חכמה וכמו שנאמר באשה יראת ד' בפרק קמא דברכות (ו'.) עשה לה דדים במקום בינה. פירוש דדים לענין חכמה כנז"ל על מאמרם תינוק יונק וההתלות בשם שמים שנוכח עיניו כמו שכתוב שויתי וגו'. וכמו שכתוב בהג"ה דריש א"ח וזהו מדרגה יותר גדולה שעתיד לזכות לה כמו שכתוב (ב"ק י"ז.) וזוכה לבינה כיששכר כי כאשה מזרעת תחלה היינו בעת הזריעה מן התולדה אז יולדת זכר אבל ההתחלה לעולם מן החכמה. כמו שנכתב לעיל ענוה קודם ליראת חאט אבל כשאשתו תובעתו הווין לה בנים כו' כמו שכתוב בספ"ג דנדרים (כ'.) היינו שהתחלה גם כן מן הלב זהו מבני יששכר יודעי בינה כנ"ל, והתולדה שכזו היינו שיהיה תולדה מן הלב ויוצאה מן החכמה היינו שהלב מרגיש כל כך עד שיש בו הדעת מה לעשות מצד החכמה הרגשה ברורה אפילו בימי משה [דהיינו ענין נתינת התורה] לא אשתכח. כי על ידי זה אין צריך לתורה כי עת לעשות לד' הפרו תורתך כי צריך להיות הכרה בכל עת כפי אותו העת מה רצון ד' אותו יעשה. והרבה מצות עקורות אצלינו מסתמא אין צורך ולא חפץ ד' באלה עכשיו, והרגשת העת לעשות וגו' הוא רק מבני יששכר שהחכמה יוצאה מן הלב כי הלב מרגיש כאשר הוא דבוק כל כך כתאומים כנ"ל. וכאשר המעשה יוצאה מן הלב מצד החכמה אז יודע בינה לעתים ועל זה אמרו וזוכה לבינה שדבר זה אינו תלוי ביד אדם אלא בזכיה שהשם יתברך מזכהו לכך כי זהו סיום ותכלית המדרגה, ולעולם הסוף בידו של הקב"ה כמש"ל להורות דאני ראשון ואני אחרון [ולכך מסיים מס' ברכות בפסוק עת לעשות וגו' כי יסוד כל הברכות קריאת שמע ותפלה להגיע למדרגת שויתי גו' הכרת שם שמים הברורה כמו שכתבתי במקום אחר ולכך סופו מדרגה זו דעת לעשות וגו']. ולכך בדורו של משה לא אשתכח כי לא הוצרכו אז לכך. ולפי שזהו מדת החמור שאין לו חכמה כנ"ל לכך מייתי קרא דיששכר חמור גרם שם בנדרים: