עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. לֹא הִפִּילָה אִשָּׁה מֵרֵיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ, וְלֹא הִסְרִיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ מֵעוֹלָם, וְלֹא נִרְאָה זְבוּב בְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִם, וְלֹא אֵרַע קֶרִי לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְלֹא כִבּוּ גְשָׁמִים אֵשׁ שֶׁל עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה, וְלֹא נָצְחָה הָרוּחַ אֶת עַמּוּד הֶעָשָׁן, וְלֹא נִמְצָא פְסוּל בָּעֹמֶר וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּבְלֶחֶם הַפָּנִים, עוֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוָחִים, וְלֹא הִזִּיק נָחָשׁ וְעַקְרָב בִּירוּשָׁלַיִם מֵעוֹלָם, וְלֹא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין בִּירוּשָׁלַיִם:
שואל ומשיב מהדורא שתיתאה
והנה בתשובה בחבור כת"י שהחלותי בשנת תר"ג כתבתי בדף קכ"ג במה שהקשה אותי הרב מוהר"י מווילקאטש נ"י בהא דפסח שנתערב בבכור והקשה דכיון דנתערב בבכורות א"כ הו"ל בכורות רובא ולתבטל ברוב וכ"ת בע"ח חשיבי ולא בטלי והא לכשישחטו לא יהי' בע"ח והארכתי שם לישב וכעת ראיתי דל"ק דכל שהוא כעת בע"ח ולא בטל שוב לא יתבטל גם לאחר שחיטה וז"פ לפע"ד. אברא דלפ"ז יקשה מ"פ הש"ס והא קא ממעט באכילת קדשים ופירש"י דבכור נאכל לשני ימים ולילה ופסח רק ללילה ומאי קושיא והא באמת מהראוי להיות בטל ברוב רק דבע"ח חשיבי ולא בטלי. ולפ"ז ניהו דמשם ספק שמא הוא פסח לא בטל היינו להחמיר שלא יתבטל חשיבותו של פסח אבל לאחר שנפסל מתורת פסח דנימא שאסור לאכלו ויפסל משום פסח ויהי' נותר הא ע"ז שייך לומר דיבטל ברוב ונימא דבכור הוא ובכור נאכל לשני ימים ולילה וכעין זה כתבו התוס' בנדה דף מ"ו ד"ה אתי דאף דתרומה אינה בטלה ברוב מה"ת ונאסר הכל לזרים מטעם תערובות התרומה שאינו ניכר אבל להפקיע החלה ולומר שהכל תרומה מכח שנתערב התרומה זה לא אמרינן ע"ש וה"ה כאן ניהו דלענין שיהי' קדושת הפסח עליו במה שהוא פסח מחמרינן ולא בטל ברוב אבל מה שעי"ז נעשה נותר ופסול הא באמת מה"ת בטל ברוב וא"כ למה נמעט באכילה מכח זה והיא קושיא נפלאה. וצ"ל דהמיעוט הוא כמ"ש בתוס' יומא דף כ"ט ד"ה אלא דהמיעוט הוא שהפסח נאכל לזרים ובכור אינו נאכל לזרים וא"כ ע"י הרוב הוא ממעט ושפיר מקשה. ובזה נפתח לי שערי בינה בדברי התוס' שם שהמלמ"ל פ"א מתמידין נתקשה בהם דלמה לא פירשו כמשמעות הפשוט דמותר הפסח דינו דאינו נאכל רק ליום ולילה ובכור נאכל לשני ימים ולפמ"ש א"ש דזה לא מקרי ממעט באכילה דהא בטל ברוב. אברא דלפ"ז צ"ב למה כתבו התוס' דוקא במותר הפסח פירוש זה והא גם אם הוא פסח שייך זאת. אך נראה דבאמת בפסח בלא"ה אינו בטל דהא הו"ל דבר שבמנין דאינו נאכל אלא למנויו ועיין בשו"ת ב"א בחלק יו"ד סי' ל"ג ובכו"פ סי' ק"א ומ"ש בתשובה הנ"ל ולפ"ז במותר הפסח שפיר הי' בטל ברוב דאינו שייך מנין בזה ושאני פסח דאינו נאכל אלא למנויו והוכרחו לאכלו רק בלילה הלז דאל"כ לא יצאו ידי חובת פסח וא"כ ע"כ החזיקו אותו בתורת פסח ודוק היטב. ודרך אגב אומר במה שזקני הח"ץ חידש סי' קנ"א דענין ממעט באכילה שייך במה שאינו אוכל לפסח ביום זבחו והפסח נאכל רק בלילה ולא בעת זביחתו והביא ראי' מדברי הרמב"ן פ' צו על פסוק ביום זבחו יאכל וממחרת שכתב הרמב"ן בשם הת"כ דעיקר המצוה לאכול באותו יום רק אם לא אכלו ביום הראשון מצוה לאכלו אח"כ וא"כ גם זה נחשב ממעט באכילה מה שאינו אוכל אחר שחיטה ולפע"ד נראה דאין ראי' מהרמב"ן דע"כ לא כתב הרמב"ן רק בשלמים דנאכל לשני ימים וביום השני נתקלקל כדאמרו בסנהדרין דף ע' לענין בן סו"מ דבשר שלמים אף דאית בי' משום שמחה מ"מ לא ממשיך כ"כ לכך הזהיר הכתוב שיאכל ביום הזה דבעינן למשחה לגדולה ותדע שלא הזהירה התורה רק בשלמים שנאכל לשני ימים אבל בתודה דנאכל ליום ולילה לא הזהירה התורה שיאכל באותו יום דוקא ע"ש וא"כ מכ"ש שלא נקרא ממעט באכילה מה שאינו אוכל באותו שעה ששוחט סמוך לערב ואדרבא אין הבשר נטעם יפה אם לא מונח במלח איזה שעות אחר שחיטה וז"ב לפע"ד. עוד הי' נ"ל לישב דלכך לא בטיל ברוב משום דשייך לומר סמוך מיעוטא לחזקת זה שנתחייב בפסח וא"כ לא בטל ברוב אך לפ"ז ל"ש ממעט באכילה דבאמת מותר לאכול לשני ימים דל"ש בזה חזקת חיוב דכל שאכל כזית יצא ידי חובת פסח מיהו י"ל דיהי' נאכל שלא למנויו ולפ"ז במותר פסח ל"ש ממעט באכילה ולכך הוצרך התוס' לחדש דממעט באכילה דאינו נאכל לזרים ודו"ק. ובזה יש לישב קושית הכו"פ סי' ק"א גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהן ואף דנודע לאחר שנזרק הדם כיון דאיכא חד דלא עביד פסח ויש להן חזקת חיוב בפסח ל"ש בטול ברוב דסמוך מיעוטא לחזקה יש לומר דתלוי בפלוגתא דהט"ז ומהרשד"ם בנמצא בפרעון מטבע מזויפת או הוה חזקת חיוב וספק בפרעון או דלמא דהוה ספק בחיוב וה"ה כאן דכבר הרוב יצא ידי חובת פסח דאכילה לא מעכבא והספק לענין חיוב פ"ש ודוק. ועיין חוות דעת סי' ק"א מה שהקשה על קודם זריקה דיתבטל ברוב ולפמ"ש י"ל משום דשייך סמוך מיעוטא לחזקת חיוב ודוק. ובזה מיושב גם קושית דו"ז בישועות יעקב סי' ק"א וסי' ק"י דלפמ"ש בבה"ז דהיכא דעשה מצוה במפיל אחד לים מותר לעשות כן ואמרינן הך דנפל הוא האיסור והשאר מותר א"כ גם הא כיון דשורף אחד שגם בנודע קודם זריקה לימא דהותרו כלם ולפמ"ש א"ש דכאן ל"ש לומר דיש רוב דשייך סמוך מיעוטא לחזקה מיהו בלא"ה לא הבינותי דלאיזה מהם נתיר והא הפסח אינו נאכל שלא למנויו וא"כ למי נתיר לאכול ולמי נאסור וע"כ כלן יצאו לבית השריפה וצ"ע על ישוי"ע שאין כאן קושיא כל עיקר. שוב ראיתי בספר לוית חן פ' צו שכתב בפשיטות דלכך מצוה לאכול ביום ראשון כדי שלא תופג טעמו והביא הך דסנהדרין וגם מ"ש מהר"ם אלמשנינו הובא במדרש שמואל על מ"ש באבות שהי' הנס שלא הסריח בשר קודש דהיינו בשר שלמים שמה שהי' משתהה שני ימים תופג טעמו והי' צריך לנס שלא יסרח בשר קודש ובאמת צ"ע דא"כ למה לא קאמר בסנהדרין שם דשאני שלמים שנעשה בו נס אבל בחולין נתקלקל וליכא בו שמחה וצ"ל כיון דלא סמכינן על ניסא ע"כ דהבשר מצד עצמו אינו מתקלקל כ"כ כשהוא כבשר שלמים. אך מ"ש הלוית חן דחטאת שאינו נאכל רק לכהנים דלא טפו בי' אוכליו ולכך לא מקרי חה"ל במח"כ טעה בזה דשם הטעם כמ"ש התוס' והר"ן דכתיב איש כאחיו ע"ש בחולין צ"ט:
שו"ת חתם סופר
הנה בהאמנת הרופאים על מי שאנו מרגישים בו חולי ושינוי פשוט ומבואר דנאמנים עכ"פ לשווי' ספק פ"נ ומחללי' שבת ויהכ"פ וכל אי' תורה לבד מג"ע ומע"ז וש"ד אך לעשות כודאי יעיי' בטור וב"י וד"מ י"ד סי' קפ"ז ואין אנו צריכים עתה לזה דעכ"פ ס' פ"נ דוחה כל התורה לבר משלשה החמורות הנ"ל וגילוי עריות היינו חייבי כריתות ומיתת ב"ד אפי' הלאוי' שבהם דהיינו חיבוק ונישוק של א"א שגוף הערוה הוא בכרת ומיתת ב"ד אז גם הלאו שבו בויהרג ואל יעבור להרמב"ם יעיי' בטוש"ע י"ד סי' קנ"ז אבל חייבי לאוין כגון ממזר וכדומה אינינו ביהרג ואל יעבור וא"כ נידן שלפנינו שאינו אלא בלאו לא תהי' אשת המת החוצה לאיש זר אע"ג דחמיר האי לאו משארי לאוי' דאי' ביאה דבכולהי קיי"ל קדושי' תופסי' והכא אין קדושי' תופסי' עי' יבמות צ"ב ע"ב ובטש"ע סי' מ"ד סעי' ז' ובסי' קנ"ט ב"ש סק"ב וכל בעילותיו ס' בעילת זנות וגרע משארי חייבי לאוין ועי' לח"מ פ"ד מאישות הל' י"ד ועוד דחז"ל קראו לה אשת איש ב"ב קל"ה ע"א ורשב"א כ' שהיא מחייבי חנק אעפ"י שהיא הפלגה דאין כאן חנק ולא א"א וכמ"ש הראשונים שם רק הואיל ויצאה מאיסור לאיסור היינו מאיסור א"א לאיסור יבמה לשוק כינו לה שם א"א א"כ חמיר לאו זה משארי חייבי לאוין מ"מ לכלל ערוה לא הגיע דאעפ"י שאין מתרפאי' בג"ע מ"מ בהאי אי' לאו מתרפאי' לכאורה. מ"מ הכא בנידון שלפנינו אסור מתרי תרי ותלת טעמי וכל א' יש בו טעם כעיקור א' כמ"ש מעלתו שלא נאמין לרופא אלא במי שהוחזק בשום חולי אבל באדם המתחזק כבריא ולוחש לרופא ואמר לי כך וכך כאב יש לי והרופא שופט עפ"י דבריו כראוי לו אבל אנחנו לא נתיר לו לעבור ולזיז זיז כ"ש מדברי תורה עפ"י חלמותיו ודבריו ודבר זה מבואר בש"ע א"ח סי' תרי"ז דכ' שם המג"א ריש הסי' לחלק בין עוברה שהריחה מאכילין אותה אפי' לא נשתנו פני' מאכילי' אותה עפ"י עצמה משא"כ אדם בריא כל זמן שלא נשתנה פניו אפי' אמר שלבו כואב עליו אין מאכילין אותו והב"ח שם מייתי זה מלשון רמב"ם ור"ן ורא"ש ע"ש ולא הביאו ראי' לדבריהם ואני מצאתי ראי' לזו במתני' דפרקי אבות בעשרה נסים שנעשו לאבותינו בבהמ"ק לא הפילה אשה מריח בשר הקודש מעולם וכ' שם תי"ט בשם פירש"י דאולי הריחה ונתאוה לא הי' מאכילי' אותה וצריכה לנס שמעולם לא הפילה מריח ההוא ע"ש ולכאורה יפלא הא אין לך דבר שעומד בפני פ"נ ומשו"ה שלימה פ' יהכ"פ עוברה שהריחה וכו' ותי' הגאון מו"ה שאול שאבד"ק אמ"ד ז"ל בגליון תוס' חדשים דוקא עוברה שהריחה פי' שכבר הוכר עוברה אז נותני' לה אבל לא הוכר עוברה עדיין אעפ"י שהיא מרגשת בעצמה כאב ותיאבון מ"מ כיון שלא הוכר עוברה לא הי' נותני' לה והיתה מסוכנת להפיל ונעשה נס שלא הפילה אשה מריח וכו' והיינו דתנן לא הפילה אשה ולא תנן לא הפילה עוברה אע"כ מיירי בסתם אשה שלא הוכר עוברה ודפח"ח וע"כ מיירי בלא נשתנה פני' דאלו בנשתנו פני' אפי' לכל אדם נותני' וע"כ בלא נשתנו פני' דלעוברה בעלמא דכרסה מעיד עלי' על חולי שלה נותני' אבל אדם בעלמא אעפ"י שמרגיש כאב כמו אשה זו שלא הוכר עוברה ומ"מ כואב לה עד שמפלת ומסתכנת מ"מ אין ליתן לה עפ"י עצמה אעפ"י שלכאורה נ"ל שהאדם עצמו היודע מרת נפשו יכול לקח לעצמו אם יוכל בין ביהכ"פ בין באי' דאורייתא וקדשים כי דרכיה דרכי נועם מ"מ אנו אין מאכילים אותו ביהכ"פ ואין אנו מניחי' אותו ליטול מהקדשים עפ"י דבריו שאין להאמין לו דכולי עלמא בחזקת בריאים קיימא עיין קדושי' ע"ט ע"ב וק"ל:
ספר התשב"ץ
אמת הוא שאני כתבתי במעשה דיוסף בן אילס היה מפני קרי לדעת הירושלמי (שם) שאמרו כן אמרתי זה ללמוד מה שהייתי רוצה ללמוד דמדידהו נשמע להר"ן שלא לסתור מה שכבר כתבתי בפירושי למס' אבות דברי רש"י ז"ל שכתב שלא היה מפני קרי. וכבר ידעת כי בירושל' (שם ה"ד) יש מחלוק' אם הנסים היו בבית שני אם לאו ואין זה חולק על המשנה כמו שכתבת אלא המפרשים הם שהמשנה לא נשנית אלא לבית ראשון ואפי' לגמרא דילן אם פעם אחת אירע כן לא יפגום הנס וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל בחדושי שבת שמעשה דיוסף בן אילס היה מפני קרי אחר שבירושלמי העידו כן ואם בגמרא דילן מה שיסתור זה ראוי לסמוך עליו.. וראיתי בדבריך קושיא גדולה שהקשית למה חסרו מהשני נס מקום עמידת הארון ואילני הזהב ואע"פ שהיו נסי דקביעי שהרי חום לחם הפנים נס קבועה היה ומנהו בכלל עשרה דברים זאת היא קושיתך. וקושי' עמידת הארון כבר הרגש' שאינה קושיא שכשחסר הארון חסר מקום עמידתו. ובאילני הזהב נסתפקת (ביבמו') שמנו חום לחם הפנים היה להם למנות אילני זהב דתרויהו נסי דקביעי. וזאת אם היא קושיא לגמרא היא הקושיא אבל אינה קושיא שלחם הפנים משבת לשבת היו מסדרין אותו ואינו קבוע שם לעולם כמו אילני הזהב ולכן מנוהו ולא מנו אילני הזהב וזה טעם נכון הוא ואיך יתפשט מזה שהיה לו לר' אחא למנותו בכלל חמשה דברים ולומר ששה דברים אלא שהשמיטו רבי אחא כמו שלא מנאוהו בכלל עשרה נסים ואין הדבר כן שהמשנה הוא מונה נסים דלא קביעי וכדין השמיטה אילני זהב משו' דקביעי ורבי אחא אינו מונה אלא כבודות ולא היה לו למנות אילני זהב שאין בו חסרון כבוד וזהו פשוטן של דברים ואיך עלה על דעתך דרבי אחא תנא ושייר והלא מרמז ה"א ואכבדה למד זה ואיך יתקיי' הרמז אם הם יותר מחמש' ונתבאר בזה טעותך במה שכתבת בקונדריסך הראשון שאין לסמוך על הירושל' שאמר כי בבית שני לא היה נס לא אירע קרי כיון שלא מנאוהו בכלל חמשה דברים וזהו המבוקש: