חַיָּה רָעָה בָאָה לָעוֹלָם עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא, וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם. גָּלוּת בָּאָה לָעוֹלָם עַל עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וְעַל גִלּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְעַל הַשְׁמָטַת הָאָרֶץ. בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים הַדֶּבֶר מִתְרַבֶּה, בָּרְבִיעִית, וּבַשְּׁבִיעִית, וּבְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, וּבְמוֹצָאֵי הֶחָג שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. בָּרְבִיעִית, מִפְּנֵי מַעְשַׂר עָנִי שֶׁבַּשְּׁלִישִׁית. בַּשְּׁבִיעִית, מִפְּנֵי מַעְשַׂר עָנִי שֶׁבַּשִּׁשִּׁית. וּבְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, מִפְּנֵי פֵרוֹת שְׁבִיעִית. וּבְמוֹצָאֵי הֶחָג שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, מִפְּנֵי גֶזֶל מַתְּנוֹת עֲנִיִּים:
שו"ת מהרי"ט
היסורין בג' פנים ע"י שמים ע"י אדם ע"י עצמו. ע"י שמים כיצד ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם ובד' חלוקי כפרה שהיה ר' מתיא בן חרש או' עבר אדם על כריתות ומיתות ב"ד תשובה וי"ה תולה ויסורין ממרקין ואמרינן התם אבל מי שיש בידו חילול ה' אין כח בתשובה וי"ה לתלות ולא ביסורין למרק אלא תשובה וי"ה ויסורין תולין ומית' ממרקת דכתיב אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון והא דקאמר אבל מי שיש בידו חילול ה' ולא חשיב לה מילתא באנפי נפשה דאפילו אותם עבירות קלות כגון עשה ולא תעשה שאמר תשובה וי"ה מכפר' אם היה בידו חילול ה' בעשותם עונשו חמור והכל לפי מה שהוא אדם כדאמר היכי דמי חילול ה' כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין וכו' ומכאן אתה דן לשאר איסורין חמורים לאדם חשוב. ע"י אדם כיצד דכתיב אשר בהעוותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם וזו קשה מן הראשונה כדכתיב נפלה נא ביד ה' וביד אדם אל אפולה וכתיב ורדו בכם שונאיכם שאהיה מעמיד עליכם מכם ובכם ובבעל תשובה כתיב טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו יתן בעפר פיהו ישבע בחרפה ונ"ל מ"ש ישבע בחרפה לפי שאמרו בפ"ב דתעניות חזן הכנסת נותן אפר מקלה בראש הנשיא ובראש אב ב"ד שאינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים לזה אמר ההכנעה המובחרת שיכנע לפני מכניעו שאז ודאי ישבע בחרפה שאילו היה עושה זה מעצמו לא היתה הכנעה ואפשר שזו היא שאמרו הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם וכו' עושים מאהבה שמחים בייסורים דשמחים בייסורים לאו מילתא אחריתי היא אלא שמחים בחרפה זו בייסורים למרק עון שאילו היה מתבייש מעצמו אינה כפרה דכתיב ונקלה אחיך לעיניך משנקלה לעיניך הרי הוא אחיך. ודמי למ"ש באותו חסיד ששכח עומר בתוך שדהו ושמח שמחה גדולה על ישבאת מצוה לידו שאינה מתקיימת במתכוין אף כאן הקב"ה המציא לו ייסורין שאילו היה מביאן על עצמו לא היתה לו כפרה כ"כ כמ"ש לכן אמרו ואם קבלם מאהבה מה שכרו וכו' שנ' אם תשים אשם נפשו וגו' ומאחר שהייסורין צריכים אל השב למר' עונותיו אם באו עליו יסורי' ישיש וישמח בהם. לא באו עליו יסורין צריך לקבלם על עצמו. וכ"ת לסגף עצמו מי שרי והתנן בס"פ החובל החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי פטור ומייתי לה מבל תשחית דמיירי בממון וכ"ש בל תשחית דגופא. והא דאמר רבי אלעזר הקפר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באיזו נפש חטא אלא זה שציער עצמו מן היין והלא דברים ק"ו ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא המצער עצמו מכל דבר עאכ"ו מיהו הא לא הויא איסורא אלא במצער עצמו דרך אבל ודרך עגמת נפש אבל במקבל עליו לשם מצוה השכר מרובה על העונש כמ"ש התוספות בפ' החובל ובפ"ק דנזיר דומיא דמתענ' בשבת דאמרי' ליתב תענית לתעניתא וכ"ש אם העינוי צריך למר' עון שאין שם עונש כלל כמו שמצאנו לראשונים על דברים קלים אמרו כל ימיו הושחרו שיניו מפני תעניותיו כ"ש מפני עבירות חמורות כאלו. ראשונה יגלה ממקומו שהגלות מכפר' עון וילבש בלויי הסחבות וילך למקום שאין מכירים אותו שלא יכבדוהו. הגלות מכפר על שפיכות דמים אעפ"י שאינו מכפר אלא על השוגג מצינו שהוא מועיל אף על המזיד כדאמרי' בפ' א' דיני ממונות גלות מכפרת מחצה דכתיב נע ונד תהיה בארץ ובתר דגלי כתיב וישב בארץ נוד. ותו אמרינן התם גלות מכפר על הכל דכתיב היושב בעיר הזאת ימות בחרב וברעב ובדבר והיוצא אל הכשדים וחי והיתה לו נפשו לשלל. וגם על שאר העבירות ע"ז וג"ע הגלות מכפרת לפי מה שאמרו בפ' ד' דע"א דבעון ע"ז וג"ע גלות בא לעולם ומייתי לה מקראי והיא ששנינו באבות גלות בא לעולם על עע"ז ועל ג"ע ועל ש"ד וכתיב והבאתי אותם בארץ אויביהם או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם ובגלותו במסתרים תבכה נפשו נכח פני ה' כמו שנ' קומי רוני בלילה וגו' שפכי כמים לבך וגו' וכתיב פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך ראוי שיתכפר בהם הואיל והלך אחריהם וכדאי היה שינקרו את עיניו כמו שאמרו שמשון הלך אחר עיניו לפי' נקרו פלשתים את עיניו לפיכך יכלה בדמעות עיניו כמ"ש רבינו יונה בזאת יכופר עון הסרסורי' בשבר אשר הם שוברי' את עצמם בדמעות שליש. ולענין מה ששאל השואל אם גם יתענה ויצטער בשבתות וימים טובים הואיל והוא היה מכבדם לעולם מסתברא שלא יתענה ולא יצטער בהם ואדרבה צערו כפול בימות החול כשהוא מפסיק בנתים כפי מה שאמרו בתעניות לא היו מתענים ביום ראשון כדי שלא יצאו ממנוחה ותענוג ליגיעה ותענית וימותו ונ"ל שזהו שאמרו שכל האוכל ושות' בתשיעי כאלו התענה תשיעי ועשירי לפי שישראל מתענים כל אותם ימי תשובה ויש נוהגים להתענו' אף בשבת בנתים ואומרי' ששמחה היא לו שמכין עצמו לכפר' י"ה מ"מ צרי' לאכול ולשבוע בתשיעי כדי שירגיש בצער העינוי' לפי שהגוף קובע וסת לעצמו בפרקים שמרגיל עצמו בהם כך נ"ל אבל הראשונים אמרו בו טעם אחר.