חַיָּה רָעָה בָאָה לָעוֹלָם עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא, וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם. גָּלוּת בָּאָה לָעוֹלָם עַל עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וְעַל גִלּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְעַל הַשְׁמָטַת הָאָרֶץ. בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים הַדֶּבֶר מִתְרַבֶּה, בָּרְבִיעִית, וּבַשְּׁבִיעִית, וּבְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, וּבְמוֹצָאֵי הֶחָג שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. בָּרְבִיעִית, מִפְּנֵי מַעְשַׂר עָנִי שֶׁבַּשְּׁלִישִׁית. בַּשְּׁבִיעִית, מִפְּנֵי מַעְשַׂר עָנִי שֶׁבַּשִּׁשִּׁית. וּבְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, מִפְּנֵי פֵרוֹת שְׁבִיעִית. וּבְמוֹצָאֵי הֶחָג שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, מִפְּנֵי גֶזֶל מַתְּנוֹת עֲנִיִּים:
נתיבות עולם
ועוד יותר מזה אין ראוי שיהיה בעולם המחלל שם כבודו, כי כל אשר ברא הקב"ה בעולמו, לא בראו אלא לכבודו (אבות פ"ו מ"י). ומי שמחלל השם אין ראוי אליו המציאות, שהרי כל הנמצאים הם לכבודו יתברך. ומפני כך אין חלול השם מתכפר להם עד המיתה, והמיתה מכפר* הכל. ועוד נתבאר הרבה מזה אצל 'חיה רעה באה לעולם' (אבות פ"ה מ"ט), ושם מבואר היטב דבר זה, למה המחלל שם שמים אין ראוי אליו המציאות.
נתיבות עולם
ובמדרש (איכ"ר פתיחתא ט"ו) ויבא אל הגוים לא הוי צריך לומר אלא ויבאו כביכול בשעה שגלו ישראל לבין האומות היה הקב"ה מחזיר על פתחיהן לשמוע מה הם אומרים ומה היו אומרים אלקיהם של אומה זו פרע מפרעה ומסיסרא ומסנחריב וכיוצא בהן וחוזרים ואומרים כביכול הזקינו הדברים ומה הוא אומר אם עם ה' אלה למה מארצו יצאו ע"כ. ובמכילתא כי שמענו את אשר הוביש ה' מי ים סוף מפניכם אמר ר' שמעון בן אליעזר כשישראל עושין רצונו של מקום שמו מתגדל בעולם שנאמר ויהי כשמוע כל מלכי האמורי וגו' כי ה' אלקיכם הוא אלקים, ואומר כי שמענו את אשר הוביש וגו', וכשאין ישראל עושים רצונו של מקום שמו מתחלל בעולם שנאמר ויבא אל הגוים אשר באו שמה ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו. הרי לך כי שמו על ידי ישראל מקודש, והפך זה גם כן כי שמו ח"ו מחולל כאשר ישראל אינם נוהגים כראוי. ובמדרש (ויק"ר פכ"ב) שתים שאלתי וגו' פן אשבע וכחשתי ר"א שאל לר' חנינא ואית דאמרי ר' חנינא לר"א ואפשר כן רבי שאל לתלמידיה אלא לא בעי אלא למבדקיה, אמר ליה מה דין דכתיב שתים שאלתי ריש ועושר אל תתן לי פן אשבע וכחשתי איזה מהם קשה הראשונה או השניה אמר ליה מצינו שויתר הקב"ה על ע"ז ולא ויתר על חלול השם שנאמר ואתם בית ישראל איש גלוליו לכו עבודו וכתיב ואת שם קדשי לא תחללו ע"כ. ובודאי החומר הזה שיש לחלול השם על כל החטאים, וזה כי כאשר עובד ע"ז אינו חוטא בו יתב' בעצמו רק שעושה אלוה לעצמו, אבל חלול השם כאלו ח"ו אין אלוה כאשר שמו מחולל ח"ו ולפיכך העבירה הזאת הוא החטא החמור והקשה מכל, וכבר התבאר באריכות במסכת אבות אצל חיה רעה באה על חלול השם, והחטא הגדול הזה שהוא על כל חטאים עד שאמרו על החוטא הזה בפרט תשובה ויסורין תולין ומיתה מכפרת, ובארנו דבר זה בנתיב התשובה גם כן ע"ש החומר שי שבחטא הזה:
בית אלהים
וראוי לתת טעם לאלו ההבדלים, ואומר כי הוא מן הידוע כי שזמן שהיתה השכינה שורה על ישראל באמצעות המשכן או המקדש וארץ ישראל וירושלים, היתה השגחת האל ית' גלויה על האומה ישראלית לעין כל, בראותם מה שעשה האל ית' מן הנסים והנפלאות בהוציאו אותם ממצרים ובמדבר ובכניסתם לארץ ובעמדם בבבל, רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה', והיו מהנסים מתמידים באומה, כענין (שמות ל"ד) ולא יחמוד איש את ארצך, וכענין פירות הארץ הטובה בכל הדברים, וכמו (אבות פ"ה מ"ה) עשרה נסים שהיו נעשים לעולם בבית המקדש, וכדומה להם מה שלא יסופר מרוב, לקיים הבטחתו אליהם והייתם לי סגולה מכל העמים וגו' ממלכת כהנים וגוי קדוש, ומהשגחת האל ית' עליהם היה להעניש אותם על חטאתם מיד כשיחטאו עונש ידוע וניכר שהוא מאתו ית' לשיתנו אל לבם חטאתם וישובו בתשובה שלימה לפניו, ולכן היה מביא עליהם דבר ח"ו בזמן חטאתם, והיה ענין הדבר ההוא מושגח מאתו ית', שיבהל וימות לבו בקרבו העובר על דבריו מיד, ומי שלא חטא לא יאונה לו כל און, וכן שאר הצרות הבאות על הצבור היו נראות משולחות מאתו ית' על חטאתם מיד שיחטאו, כדי שידעו ויבינו כי מאתו היתה להם זאת על עונם, ובשובם היתה מסתלקת הצרה ההיא, אמנם בזמן שנסתלקה שכינה מעליהם בעונות, נסתלק ג"כ גלוי השגחתו עליהם ואינם מושגחים בפרסום מאתו, כ"א בהסתר פנים מהם, אם להשכירם ואם להענישם, כי הטובות והרעות ההוות הם באות באופן שיוכל המתעקש לחשוב ולהרהר כי אינה מאתו ית', כמו הדבר ההווה בזמנים האלו שהוא בא מעט מעט וקצת מהמוכים במגפה מתרפאים, ואינו בא מיד כשהם מתחייבים על חטאם, אלא שהוא ית' מקיף להם כחנוני ובזמנים מוחלפים הדבר מתרבה כמו ששנינו (אבות פ"ה) בד' פרקים הדבר מתרבה וכו', וגם שאר הצרות אינם באות משולחות בפרסום בזמנים אלו, אלא באופן שיחשב עליהן שאינם באות מאתו ית'.