פרשנות מצטטת על אבות ה:ט

שבת לה' לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ה:ב׳) ורבותינו לא כך נתכוונו במדרשם כי כל השבתות גם המועדים לשם ה' הן ולא יאמר באחד מהם "לה'" אבל אמר (ויקרא כ״ג:כ״ד) "יהיה לכם שבתון" ואמר ביום הכפורים (שם לב) "שבת שבתון הוא לכם" ולשון הברייתא בתורת כהנים (פרק א ב) שבת לה' כשם שנאמר בשבת בראשית כך נאמר בשביעית שבת לה' אבל פירוש "שבת לה' אלהיך" האמור בשבת בראשית (שמות כ י) כי בו שבת וינפש ועל כן לא תעשה כל מלאכה ולכך אמרו כי כן נאמר בשמיטה כי היא שביעית בשנים והנה בכאן עוררו אותנו בסוד גדול מסודות התורה כבר רמז לנו ר"א שכתב וטעם שבת לה' כיום השבת וסוד ימות עולם רמוז במקום הזה וכוף אזנך לשמוע מה שאני רשאי להשמיעך ממנו בלשון אשר אשמיעך ואם תזכה תתבונן כבר כתבתי בסדר בראשית (בראשית ב ג) כי ששת ימי בראשית הם ימות עולם ויום השביעי שבת לה' אלהיך (שמות כ ו) כי בו יהיה שבת לשם הגדול כמו ששנינו (תמיד פ"ז מ"ד) בשביעי מה היו אומרים מזמור שיר ליום השבת לעתיד לבא שכולה שבת ומנוחה לחיי העולמים והנה הימים רמז לאשר ברא במעשה בראשית והשנים ירמזו לאשר יהיה בבריאת כל ימי עולם ועל כן החמיר הכתוב בשמיטה יותר מכל חייבי לאוין וחייב הגלות עליה כמו שהחמיר בעריות (ויקרא י״ח:כ״ח) שנאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה (ויקרא כ״ו:ל״ד) והחזיר הענין פעמים רבות כל ימי השמה תשבות (שם שם לה) ונאמר והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה (שם שם מג) וכן שנינו (אבות פ"ה מ"ט) גלות באה על עינוי הדין ועל עוות הדין ועל שמיטת הארץ מפני שכל הכופר בה אינו מודה במעשה בראשית ובעולם הבא וכן החמיר הנביא וגזר גלות על שלוח עבדים בשנה השביעית שנאמר (ירמיה לד יג יד) אנכי כרתי ברית את אבותיכם וגו' מקץ שבע שנים וגו' כי גם בעבד שביעית כיובל כו' והיובל יודע עוד מבראשית עד ויכולו כי ישובו ביובל הכל איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו כי הוא מוסד המאמין יחריש וזהו שנאמר ושבתה הארץ שבת (כאן) וקראתם דרור בארץ (ויקרא כ״ה:י׳) כי היא ארץ החיים הנרמזת בפסוק הראשון (בראשית א א) שבה נאמר והארץ אזכור (ויקרא כ״ו:מ״ב) וכבר זכרתי זה פעמים ושמא לזה רמזו רבותינו (ר"ה כא) באמרם חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד כי כל שמיטה שער בית אחד והנה הודיעוהו כל ההויה מתחילה ועד סוף חוץ מן היובל קדש:

וע"ד הקבלה ושבתה הארץ שבת לה', כנגד וחד חריב, שהוא כלו שבת ומנוחה לחיי העולמים, והוא העוה"ב שאחר התחיה, וזה טעם השמטה שהארץ היא בטלה וחרבה מכל עבודה בשנה השביעית, ומפני זה החמירה תורה בשמיטה יותר מכל חייבי לאוין וגזר עליה גלות, הוא שכתוב (ויקרא כ״ו:ל״ד) אז תרצה הארץ את שבתותיה, וכן שנו רז"ל גלות באה לעולם על ענוי הדין ועל שמטת הארץ. והנה הכופר במצות השמטה ככופר בחדוש העולם ובעוה"ב, וזה מבואר.

על התבואה. בלשון זה יש במשמעותו דבר הנדון וסבת הדין, דבר הנדון הוא התבואה שנדונה בפסח אם תרבה או תתמעט, וה"פ דמתניתין בארבעה פרקים העולם נידון, בארבעה חלקים וזמנים חלוקים העולם הכולל כל אלו הד' דברים הנזכרים במשנה, (נידון) בפסח נידון על חלק אחד ממנה והיא התבואה אם תתברך או לא, וכן כל שאר החלקים דפירות ומים, וחלק האדם אע"ג דהוא משונה קצת מן החלקי אחרים, מ"מ כללו עם אחריני מן הטעם הנ"ל, כי להיותו עולם קטן הרי הוא חלק מן הגדול, וחילק כל העולם לד' חלקים אלו, דנראה דכל שאר הדברים הם טפלים להם, להיות כי באלו נרמזו ד' רגלי המרכבה, כי בתבואה כתיב (משלי יד, ד) ור(ו)ב תבואות בכח שור. ופירות האילן יהיו כנגד פרצוף יעקב אבינו אשר הוא אילנא דכלא ביה כידוע ליודעי חן, והוא כנגד פרצוף נשר. והאדם הנידון בר"ה פשוט הוא, שהרי כתיב (יחזקאל א, י) ודמות פניהם פני אדם. והמים כבר ידענו מה שכתוב (תהלים קלו, ו) לרוקע הארץ על המים כי לעולם חסדו. והחסד נקרא ימין ה' ושם פרצוף אריה ככתוב:
וסבת הדין נמי מורה, כשנפרש הכי, בפסח העולם נידון על המצות והעבירות שנעשו בתבואה, וכן באחריני. ואם יהיה פירושו הכי, צ"ל דלא בלבד התבואה עצמה שהיא סיבת הדין נדונת אם תלקה או לא, אלא אף יוצא הדין הכללי הראוי לחוטאים בה והוא הדבר כנזכר בפרקי אבות (פ"ה מ"ט) בארבעה פרקים הדבר מתרבה וכו' מפני מעשר שני וכו' מפני גזל מתנות עניים וכו'. יהיה בעצרת ובחג כל אחד כפי דינו, ובר"ה יוצא הדין פרטי לכל א' ואחד כפי מעשיו, מי יחלה ויתרפא ומי ימות בה ומי שלא יחלה כלל, אבל לפי זה נמצא היות דין התבואה ודומיו קודמים לדין ר"ה הפך מה שפירשנו לעיל, ומפשטא דתלמודא וראיות הברייתא שכתב התי"ט נראה שהפירוש הראשון הוא עיקר:

ימוטו כל מוסדי ארץ - במזמור אלהים נצב בעדת אל ואומרים כל המזמור על שם שכתוב בו עני ורש הצדיקו אלו מעשרות שכך הוא נדרש בחולין צדק משלך ותן לו בפרק הזרוע (חולין דף קלד.) לא ידעו ולא יבינו ומי שאינו נותן לבו להבין לכך בחשכה יתהלכו זו מיתה כדתנן (אבות פ"ה מ"ט) בארבעה פרקים הדבר מתרבה כו' במוצאי החג שבכל שנה מפני גזל מתנות עניים וגורם קללה לעולם ורעבון שימוטו כל אפסי ארץ: