עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. לֹא הִפִּילָה אִשָּׁה מֵרֵיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ, וְלֹא הִסְרִיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ מֵעוֹלָם, וְלֹא נִרְאָה זְבוּב בְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִם, וְלֹא אֵרַע קֶרִי לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְלֹא כִבּוּ גְשָׁמִים אֵשׁ שֶׁל עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה, וְלֹא נָצְחָה הָרוּחַ אֶת עַמּוּד הֶעָשָׁן, וְלֹא נִמְצָא פְסוּל בָּעֹמֶר וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּבְלֶחֶם הַפָּנִים, עוֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוָחִים, וְלֹא הִזִּיק נָחָשׁ וְעַקְרָב בִּירוּשָׁלַיִם מֵעוֹלָם, וְלֹא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין בִּירוּשָׁלַיִם:
פני משה
ושנים במערב הכבש וכו' על של שייש נותנין את האברין. אחר הנתוח וסודרן אותן על השלחן עד שיעלום הכהנים על הכבש ומשם להמזבח ולא היו עושין אותו של כסף ואף שאין עניות במקום עשירות משום שהכסף מרתיח ושלא יסריחו והשייש מצנן הוא ולא היו סומכין על הנס כדחשיב בפ"ה דאבות עשרה נסים וכו' שלא הסריח בשר הקדש מעולם והכי אמר בגמרא:
יש סדר למשנה
שם בסד"ה והחומץ כו' ואין סומכין על הנס כו' ע"ש אם סומכין או לאו. מתוך דברי ר"ת ביומא כ"א ד"ה נבלעין וכו' משמע דקרא סמיך אניסא. אכן התוס' שקלו וטרו בזה. בהן ולאו ורפי' בידם ע"ש. ודע בירושלמי ביומא' על המשנה ערב יוה"כ עם חשיכה לא היו מניחין אותו לאכול חלב וכו' פריך ולא מן הנסים שהיו נעשין בבהמ"ק הן [שלא ראה הכה"ג קרי ביוה"כ ולמה היו צריכין לשמרו כל כך. קרבן העדה] אמר ר' אבין על שם לא תנסון [כלומר דלכתחילה אין סומכין על הנס. קרבן העדה] אר"י ב"ר בון כאן בראשון כאן בשני [האי דתנן שלא ראה הכה"ג קרי מעולם היינו במקדש הראשון ומתני' במקדש שני. קה"ע] הנה ברור הי' דלא הקשה הכי הירושלמי אמתני' דרישן דתנן ומתקינין לו כהן אחר שמא יארע בו פסול. משום דשפיר איכא למימר דחיישינן שמא יארע בו פסול דתנן היינו משאר טומאות המעכבין מלבא למקדש וכן לשון רש"י במשנה ריש יומא. והנס הוי רק שלא יארע קרי כמשמעות לשון הר"ב פ"ה מ"ה דאבות לפי שהוא טומאה היוצא מגופו הוא דבר מגונה ומכוער יותר משאר טומאה. וכפי' הר"ב מוכרח מדנקט לא אירע קרי וכו' ולא תני לא אירע פסול בכ"ג כמו דתנא גבי עומר ושתי הלחם] ורש"י והר"ב בריש יומא דנקטו נמי אם יארע לו קרי. היינו כמסקנת הירושלמי דבבית שני לא נשנית כל הני עשרה נסים שנעשו וכו' או גם משום לא תנסון איכא למיחש נמי משום קרי. אבל התי"ט שרוצה להוכיח בזה"ל דאין סומכין על הנס כדאשכחן בריש מס' יומא שהיו מתקינים כהן אחר שמא יארע בו פסול אע"ג דתנן במס' אבות וכו' ולכאורה אין שום ראיה דהתם ביומא שמתקינים כהן אחר היינו שמא יארע בו פסול ע"י נגיעת אונס במת או בשאר טומאה שאין יוצאין מגופו. מיהו בעיקר קושי' התי"ט מספ"ד דשקלים לענין מספקין לנסכים וכו' אנו אין לנו כתירוץ הראשון של הירושלמי על שם לא תנסון דאין סומכין על הנס (כמ"ש התי"ט) אבל ודאי דגם בבית שני הי' הנס הזה וכן דייק לישנא דרב נחמן בפסחים מ"ב שהביאו התי"ט דכל זמן ימי משך הבאת הנסכים לא הי' יינם מחמיץ. ומסתברא לומר דרק בכ"ג נשתנה הנס משום שהם קלקלו בבית שני [והרי לשכת פרהדרין הי' נקראת בשביל שכלם רשעים היו שהיו לוקחים הכהונה גדולה בדמים כמבואר יומא ט' ע"ש] אבל שארי נסים דתנן במשנה דאבות דלאו בכ"ג תליא אלא בשביל זכות כל ישראל. היו נעשים גם בבית שני. ובזה מובן השקלא וטרי'. בתוס' דיומא כ"א נבלעין וכו' דלא מוקי להך דאפר הדשן. בבית שני. א"ו כדאמרן. ותדע דהירושלמי בפ"ו דשקלים הלכה ג' [עלה דמתני' י"ג שולחנות היו במקדש שמנה וכו' של שייש בבית המטבחיים שעליהן מדיחין את הקרבים וכו' על של שייש נותנין את האיברין וכו' על של שייש נותנין את לחם הפנים וכו'] קאמר בגמרא לית כאן של כסף וכו' מפני שהוא מרתיח [לא הי' באולם של כסף אלא כדתנן של שייש דשל כסף מרתיח ומחמם הלחם ויש לחוש שיתעפש. קה"ע] לא כן תני זה אחד מן הנסים שנעשו בבהמ"ק שכשם שהיו מניחין אותו חום כך היו מוציאין אותו חום [שהי' נשמר חום הלחם עד שעת סילוקו בשבת הבאה א"כ למה הי' מתעפש אפילו היו מניחין על שולחן של כסף. קה"ע] ריב"ל אמר אין מזכירין מעשה נסים [כלומר אין סומכין על הנס ועושין הכל שלא יתעפש בדרך הטבע. קה"ע] וכתירוץ הזה כתב הר"ב בשקלים. ועמ"ש בס"ד צע"ג. הנה נראה דהירושלמי לא משני אלא שאין סומכין על הנס. אבל לא רצה לחלק בין מקדש ראשון ובין מקדש שני אלא כדאמרן וזה ברור:
תוספות יום טוב
[*ואין מוציאין אגודל במקדש. פי' הר"ב מפני הרמאים כשיקרב המנין לכלות כו'. וכ"כ רש"י ז"ל ולכאורה אין נראה שיהיה כ"כ רוחק בין אגודל והאצבע כרוחק בין שני אצבעות של שני בני אדם. ונ"ל שהיו עומדים צפופים כדתנן במשנה ה' פ"ה דאבות והיו דחוקים כל כך זה אצל זה עד שנמצאו אצבעות של כולם סמוכים ביותר ויהיה א"כ נראה כן כהוצאת אצבע ואגודל כדפירש רש"י והר"ב. אבל הרמב"ם פירש מפני הרמאים וז"ל ולא יחשבו הגודל למי שהשליך גודלו לפי שהוא נח לפשטו ולקפצו. ושמא יפשוט אותו כשיקריב המנין לצאת כדי שיבא הפייס אצלו. ולשונו פ"ד מהלכות תמידין מפני הרמאים שהגודל קצר וטח להוציאו ולכפותו]: