הוּא הָיָה אוֹמֵר, בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא, בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה, בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת, בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד, בֶּן שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה, בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדֹּף, בֶּן שְׁלשִׁים לַכֹּחַ, בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה, בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵצָה, בֶּן שִׁשִּׁים לַזִּקְנָה, בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׂיבָה, בֶּן שְׁמֹנִים לַגְּבוּרָה, בֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ, בֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם:
נתיבות עולם
ואמר שם במדרש כי עצל של משה גדול מכולם מנין שנאמר כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו, ופי' זה כי אם מונע החומר מן החכמה עד ז' הבדלים כמו שאמרנו, הרי התורה היא מדריגה שמינית על החכמה כמו שבארנו זה בכמה מקומות כי שכל האלקי היא התורה היא שמיני, מפני שהיא על העולם שנברא בז' ימי בראשית, ואל זה יש מונע עוד שמיני, וזה שהוא בפיו ואין מוציא אותה אל הפעל. וכבר זה עוד יותר עצל שאמר כי קרוב הדבר בפיך ובלבבך ואין התורה כ"כ קרובה אל האדם והרי התורה היא רחוקה לגמרי מן האדם עד ח' מדריגות. אבל משה רבינו עליו השלום מדבר כי אם למד על מנת לעשות ואז מספיקין בידו ללמוד ולעשות ובשביל כך התורה היא קרובה אל האדם בתכלית הקרובה רק שיוציא התורה מן הפה, רק שצריך שיהיה כונתו לעשות ומספיקין בידו לעשות וזהו כי קרוב וגו'. הרי יש לתורה שתי בחינות כי עצל של משה גדול מכולן שאין צריך רק להוציא התורה מפיו והוא עצל ואין מוציאה בפיו, אבל התורה בעצמה היא יותר רחוקה מן האדם והיא מדריגה השמינית כי התורה היא שכל עליון לגמרי, וכמו שיש ז' הבדלין בין החומר ובין השכל כך יש עוד הבדל בין החומר ובין התורה, כי התורה היא שכל אלקי והיא על החכמה, ועם כל זה התורה קרובה מאוד אל האדם, שאף שהיא רחוקה מן האדם מכל מקום הש"י מסייע לו ומספיקין בידו הכל כמו שאמר הכתוב בפיך ובלבבך לעשותו וזה נתבאר בנתיב התורה. והעצל הז' שנאמר עליו מחורף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין, ופי' ר"ש בן יוחאי שזה נאמר על מי שלא למד תורה בנערותו ומבקש ללמוד תורה בזקנתו ואינו יכול ושאל בקציר ואין, כי בנערותו שהאדם הוא גשמי חמרי צריך האדם טורח גדול שיקבל התורה ונקרא זה חרישה כי החרישה הוא מכין האדמה לקבל זרע, וכן צריך האדם לטרוח עד שיקבל התורה שהאדם שנקרא ע"ש אדמה חמרית והשכל שהוא נמשל כמו זרע שנזרע בתוך האדמה. ולכך אמר הכתוב מחורף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין, הקציר הוא זקנה שאז השכל אשר הוא נזרע בגוף האדם נעשה שכל נבדל מן האדמה החמרית הוא הגוף, כמו שנבדל התבואה מן האדמה על ידי קציר כך לעת זקנתו של אדם נעשה השכל נבדל. לכך עצל הזה הוא שביעי והוא אחרון מפני כי דבר זה הוא השלמה האחרונה כאשר יקנה האדם השכל הנבדל בזקנותו, וכמו שאמרו חכמים (אבות פ"ה) בן חמשים לבינה בן ששים לזקנה שאז הוא זקן שקנה חכמה. לכך פסוק הזה שאמר לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם תכין בקיץ לחמה ג"כ נאמר על העצל בתורה שהאדם ילמד מן הנמלה שתכין בקיץ לחמה. וכן כאשר האדם יכול ללמוד תורה ובכחו ללמוד תורה ואינו משכחה אז יש לו ללמוד תורה, וזה שאמר ראה דרכיה וחכם כלומר שאז יחכים בתורה אבל אם לא למד תורה בנערותו וירצה ללמוד בזקנתו אז נאמר עליו ושאל בקציר ואין:
עקידת יצחק
והנה הספק הראשון אשר זכרנו מנטות האדם אחרי נטויו הרי הותר במה שאמרו חז"ל שאין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו (סוטה ב'.). ואע"ג דאמרינן התם לא קשיא כאן בזווג ראשון כאן בזווג שני. שהכונה שהזווג אשר מהאשה הראשונה אשר נולדה עמו היא אשר הית' על פי הכרוז הנזכר ע"י המלאך הממונה על ההריון. אמנם הזווג השני אשר הוא לעת מצוא כמו שאמרו רז"ל בן שמונה עשרה לחופה (אבות פ"ה) הוא הנעש' על פי מעשיו כמו שביארנו שם בשער הח' הנזכר. והנה הזווג השני כבר נתבאר שהיה על פי זכות האדם כמו שרצונו. אמנם הראשון יש לו שני מיני תקון. הא' הרשות הנשאר ביד האדם להכריע כח המזל כמו שאמרנו. והשני מה שיעזור אל תקונו השגחת הזווג השני וחריצות ההזהר בו. כי מטבע שני אלו הזווגים להתגלגל זה על זה ולהמשיך זה אל זה הן לטוב הן למוטב כמו שהיה הענין הזה בעצמו באבות הקדושים עליהם השלום. שאין ספק שזווג הראשון של אברהם אבינו ע"ה היה במזל נאה ומזל טוב עד כי ליושר מעשיו המפוארים הנמשכים מטוב טבעו ויושר שכלו זבדו אלהים זבד טוב הראוי לעלות בגורלו. ומשם נמשך שימצא בזרע הנולד מהם כושר הטבע ושלמות הבריאה עד שהיה נבחר לעולה תמימה. וחוייב מזה שיזדקק לו האל ית' להמציא לו מנה יפה ההוגנת לו עד שבכל זה יהי' תמיד הטוב נוסף בהם. עד שבא יעקב אשר היה זה הענין אצלו על השלמות יותר מכלם כי על כן הית' מטתו שלמה. ולא סר מהמשך תוספת הטוב הזה לכל הדורות. רק לבלתי הזהר בשמירת הזווגים השניים כמו שנרא' מבני משה רבינו ע"ה וזולתו מאשר נזכרו בכתובים. וכמו שאמר כי בת אחאב הית' לו לאשה (מלכים ב ח׳:י״ח). ואל התחלת ההשתלשלות הזה רמז אברהם בתפלתו באומרו ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי כו' הוא ישלח מלאכו לפניך כו'. ירצה ה' אלהי השמים אשר הכריז עלי בשעת יצירתי אשר בה קדשני ממעי אמי ומאז לקחני ובחרני מבית אבי והבדילני ממזג אנשי ארץ מולדתי. שכל זה הוא ענין הזווג הראשון. והיא היה סבה לשיהי' לי זרע כשר ראוי לשיאמר עליו לזרעך אתן את הארץ הזאת (בראשית י״ב:ז׳). יתכן שהוא ישלח מלאכיו הממונים על הזווגים הנעשים לאיש ואיש כדרכיו וכפרי מעלליו ולקחת אשה לבני ליצחק שתהיה ראויה והגונה אליו לפי זכותו. כדי שישתלשל משם והלאה שלשלת טהרה וקדושה. ומשם עצה טובה והכרחית לבדוק האדם עד מקום שידו משגת עד ימצא זווג כשר וטהור בכל מה שאפשר. ואל ימעט לפניך ענין אלו הזווגים שאמרנו. כי הן הנה היו התחלת שלמות האדם והצלחתו. ובהנה תתלה הגעת תכליתו וכל טובו בשני העולמים. כי הנה האשה הראשונה היא הנפקדת בעצם וראשונה על עסקי השכל להביאו אל חיי העולם הבא עולם ההצלחה האמיתית. ואגב ארחא תתעסק גם היא בענינים הצריכין לחיי שעה. כמו שהשניה בעצם וראשונה היא מופקדת על צורכי העולם הזה וכל מלאכת עבודתו בכל המלאכות אשר האשה עושה בבית בעלה והנהגתו. ולפי דרכה תסייע עזר רב למלאכת חבירתה. כי על כן נאמרו שתיהן בדיבור אחד בכל כתבי הקדש. להיות האחת משל לחברתה הטובה היא אם רעה. גם נקרא שם ה' עליהם ליחס אותן לעצמו אעשה לו עזר כנגדו (שם ב') זכר ונקבה ברא אותם (שם א'). ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה. וכמו שאמר החכם ומה' אשה משכלת (משלי י״ט:י״ד). וכמה הפליג החכם להורות זה היחס אליו יתב' בשתיהם בקחתו האשה המפורסמת למשל והראשונה לנמשל. ודבר אליהם ובסדר התועלות הגדולות הנמשכות מהן עד הגיע לאדם אל סוף שתי ההצלחות על צד היותר שלם שאפשר: וזה בענינים נאותים מאד וכמעט משותפין לשתיהן. ובסדר אלפא ביתא כדי שיהא מסודר ומלומד בפי האנשים להיות תועלותיהן שגורים בפיהם יאמר:
גן נעול
(תהלים צ, יב) "למנות ימינו כן הודע, ונביא לבב חָכְמָה". פירוש "חכמה", לב המצייר ציורי החכמה בטבע, וכדברי הכלל הכ"ז. ודברי הכתוב הזה קשים בטעמם. ועתה אפרש. דע כי הוא כתוב בתפלת משה איש האלהים. והתפלה הזאת התפלל אדוננו משה ע"ה אל ה' על עם ישראל שירחם עליהם וישוב לשוש עליהם כבתחלה. ויתוקן העולם כמבראשונה קודם שחטא אדם הראשון ע"ה. ובארנו הענין הזה בבית הראשון (חדר ה' חלון ט'). ואמרנו שהיה לבו קודם החטא מצייר דרכי החכמה בטבע, ושכן יעשה ה' באחרית הימים. כדרך (דברים ל, ו) "ומל יי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך" וגו'. וכדרך (ירמיה לא, לג) "נתתי תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה" ועוד במקומות רבים מספרי הנביאים. ואילו זכו ישראל בזמנים שעברו היתה ההבטחה הגדולה הזאת מקויימת בם. וכמו שאמרנו שם (שם חלון ח'). שכשעמדו במעמד הנבחר חזרו וזכו לסגולה הנפלאה הזאת (שבת קמו, א) ועמדו בכתר זה ארבעים יום. ואח"כ כשחטאו בעגל התנצלו עֶדְיָם וְזַכּוּת נפשם חלף הלך לו. וכשנבנה המשכן והבטיח השם ב"ה שישכון בתוכם היה זה הכנה חדשה שיזכו למתנה הגדולה הזאת, אם ייטיבו מעשיהם. ולכן כשנשלמה מלאכת המשכן אז ברך משה את עושי המלאכה. כמו שכתוב בתורה (שמות לט, מג) "וירא משה וגו' ויברך אותם משה". ואמרו קדמונינו ז"ל (רש"י לשמות לט, מג) "שהתפלל (תהלים צ, יז) 'ויהי נועם אדני אלהינו עלינו וגו' ומעשה ידינו כוננהו'" [עכ"ל]. ראו בחכמתם כי המזמור הזה וחבריו התפלל משה ע"ה כשהוקם המשכן ומטעם שאמרנו. ולפי שהיתה כונת תפלתו להפיק רצון מה' כי עתה יעשה ככל נפלאותיו לשפוך את רוחו על כל בשר. ולתקן עולמו ואת בריותיו שאַל ישובו עוד לכסלה, תקן המזמור הזה וְיִסְדוֹ על הכונה הזאת. ולכן החל (תהלים צ, א-ב) "אדני מעון אתה היית לנו בדור ודור. בטרם הרים יֻלָדוּ" וגו'. כלומר הנך מעולם ועד עולם אֵל לבדך. ואתה מעון לכל יושבי תבל. וכולם חוסים בחסדך, ואתה חפץ חיים וחסד. ולכן בעבור שיצר לב האדם רע וסר מדרך החכמה, הכינות תוכחה ומוסר להוכיח וליסר את בני האדם להשיבם מפשעיהם. ועל זה אמר (צ, ג) "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם". ואמר עוד שבערך השם ב"ה דורות רבים נחשבים כיום אחד. אבל בערך האדם יעברו ימים רבים בלי תקוה. ועל זה אמר (צ, ד) "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור ואשמורה בלילה". ולכן אע"פ שאתה השם תמלא דברך אשר הבטחתנו אחרי דורות רבים, הנה כל אחד ממנו שימיו מתי מספר יכלו באפס תקוה. ועל זה אמר (צ, ה-ו) "זרמתם שֵׁנָה יהיו בבקר כחציר יחלוף. בבקר יציץ וחלף לערב ימולל ויבש". כלומר לפעמים יגוע האדם בימי הבחרות ואז דומה לחציר יחלוף. ולפעמים ימות לעת זקנתו ודומה לחציר ימולל ויבש. כן תכלינה כחותיו עד שיגוע, והנה יגוע וימות ולא בחכמה. כי לא יחכם לבבו בימי חייו בעבור טבע היצר הנוטה לרע. ולכן מוסיפים חטאת על חטאת, ובעבור כן עֶבְרַת השם וחמתו תבער בם. ועל זה אמר (צ, ז-ט) "כי כלינו באפך ובחמתך נבהלנו. שתה עונותינו לנגדך, עלומנו למאור פניך. כי כל ימינו פנו בעברתך כלינו שנינו כמו הגה". ואמר הטעם (צ, י) "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואון כי גז חיש ונעופה". כלומר איך אפשר לטהר הלב ולכבסו מרעתו, בעוד אנו אסורים בתאות היצר? ועד שבעים שנה היצר עומד בתקפו בציור הלב. ועל זה אמר מלת "בהם" ומוסב על עונותינו הנזכר למעלה. כלומר שכל השבעים שנה כלים בתוקף היצר. ואין היצר מתמוטט והלב מתגבר בהחלט על יצרו ותאותו עד מלאת לו שמונים שנה, כי אז יאפסו הכחות ותאות הבשר והדם. ועל זה אמר "ואם בגבורות שמונים שנה" כלומר שיבא האדם בגבורות, כדרך (אבות, ד) "איזו הוא גבור? הכובש את יצרו". צריך שיהיה שמונים שנה. כי אז יחלש הגוף. אבל בעוד הגוף בתקפו יחטא ויעות בעבור רוע יצרו. ועל זה אמר "ורהבם עמל ואון". כלומר תוקף של ימי חייו הכל עמל ואון. וכל זה אם יגיע לכלל זקנה ושיבה. ולפעמים ימות בילדותו, ואז דומה לעוף הפורח. ועל זה אמר "כי גז חיש ונעופה". כלומר אם יגוז מהן מן העולם, דומה לעוף יעופף שאינו עומד זמן רב על מקום אחד. ובפירושינו למסכת אבות (סוף פרק ה) פרשנו משנת בן תימא ששנה בן שמונים לגבורה, על דרך שפרשנו הפסוק הזה.1יין לבנון, מהד' תשס"ג עמ' 505-506 ואין הכוונה להאריך פה ללא צורך. ולפי שכל ימיו עמל ואון, תהיינה כל ימיו מכאוב ויגון. ומה טוב אם היו בני אדם לוקחים מוסר והיו שבים בצרותיהם מדרכם הרעה! אבל הם אינן שָׂמִים על לב מוסר השם ברוך הוא ותוכחותיו, עֶבְרָתוֹ ואפו, כי השם ב"ה מיסר את האדם לטובתו להשיבו מפשעיו. וכמו שהחל ותאמר "שובו בני אדם". וכענין שאמר (הושע ז, טו) "ואני יסרתי חזקתי זרועותם ואלי יחשבו רע". ויתבאר בספר "מעין גנים" בעז"ה. ואילו היו נותנים זאת על לב היה המוסר מועיל להם לחזק זרועם להתגבר על יצרם. וכמו שיתבאר בחדר העשירי בעז"ה בפסוק "מוסר יי' בני אל תמאס" וגו'. וכמו שהמתאמץ ביראת ה' ומתגבר על יצרו ימצא עוז ממרומים, וכדרך (משלי כד, ה) "גבר חכם בעוז" ובארנוהו למעלה (חדר ד' חלון ו'), כן מוסר השם ב"ה ועברתו נותנים עוז ותעצומת לנשברי לב להתגבר על היצר הרע. אלא שאין בני אדם מבינים זה. ועל כן אמר (תהלים צ, יא) "מי יודע עוז אפך וכיראתך עברתך". כלומר מי ממנו, ואחד מני אלף, היודע ומבין עוז אפך. העוז הנמשך לאדם מאפך שאתה מתעבר עליו? כי באמת עֶבְרָתֶךָ דומה ליראתך. כמו שהשָׂם יראתך על לבו להתגבר על יצרו ימצא עוז ממרום, כן הנותן עברתך על לבו גם הוא יעוז על יצרו. ובעבור שמעטים הם היו היודעים זאת אנא ה' הושיענו בחסדך! וַעֲשֵׂה עמנו אות לטובה, לתת לנו לב לדעת ולהבין. ועל ידי כן נשוב מפשענו ונסור מרע, ויצטיירו בלבבינו ציורי החכמה ונעבדך כל ימינו בשמחה. כדרך חכמי לב השמחים לעשות טוב, וכדברי הכלל הכ"ז. ועל זה אמר (צ, יב) "למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה". כלומר לא כמו עתה שיעברו ימים אחר ימים והכל בעמל ואון, ואין איש יודע שׂוּם על לב. אלא "למנות ימינו" כלומר כמו שאנו מונים ימי חיינו כן אתה ה' הודע בלבבינו דעה והשכל. כדרך (תהלים קמד, ג) "יי' מה אדם ותדעהו". וכמו שאנו מוסיפים ימים על ימים, כן תוסף בנו מדע על מדע. ועל ידי כן באחרית נביא לפניך לבב חכמה. כמו (שמואל א ט, ו) "ומה נביא לאיש". כלומר נזכה להביא לך לב המצייר ציורי החכמה והמדע בטבעו, כדרך (משלי כג, כו) "תנה בני לבך לי", ונהיה בתכלית הטוב והתקון. והנה תראה כי תפלת איש האלהים גדולה למאוד. כי התפלל על תקון העולם כולו, שישפוך השם ב"ה את רוחו עלינו ולא נשוב עוד לכסלה. ולפי שראה אדוננו משה ע"ה ברוח הקדש שלא יהיה הפלא הזה בימיו אלא באחרית הימים, אמר (תהלים צ, יג-יד) "שובה יי' עד מתי, והנחם על עבדיך. שַׂבְּעֵנוּ בבוקר חסדך ונרננה ונשמחה בכל ימינו". כלומר עד מתי יהיה לב האדם אנוש? הנחם ומהר לתקננו ושבענו חסדך. כדרך (פה, יא) "חסד ואמת נפגשו". ובארנוהו בבית הראשון (חדר ה' חלון ט'). וכאשר יהיה האות הזה, הנה "נרננה ונשמחה כל ימינו". כי לא נהיה עוד שרויין בתגרת היצר, ואל יחר עוד אפך בנו. וע"י כן "נרננה ונשמחה בכל ימינו". כדרך (קהלת ה, כו) "כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה" ובארנוהו למעלה (חדר ז' חלון ז'). וכדרך שהזכיר חזקיה במכתבו בקומו מחליו, ויתבאר בעז"ה במקומו. ואמר עוד (תהלים צ, טו) "שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה". כלומר כבר עברו יותר מאלפים שנה שנפלו בני אדם ממעלתן, מיום עבר האב הראשון על מצותיך אשר צוית אותו. ומאז היינו בענוי נפש ובדאבון מפני רוע היצר, ושנים רבות ראינו וציירנו בלבנו רעה. ואמר (צ, טז) "יֵרָאֶה אל עבדיך פעלך וַהֲדָרְךָ על בניהם". כלומר נא יֵרָאֶה לנו פעליך ונפלאותיך! ותשים עליהם הַדְרְךָ. כדרך (ח, ו) "וכבוד והדר תעטרהו". וכדרך (כא, ו) "הוד והדר תשוה עליו". והוא הרוח העליון. כי בהיות הלב טהור יחול עליו הרוח העליון והעזר האלוהי ממרומים. וכמו שהארכנו בענין הנפלא הזה בבית הראשון (חדר חמישי, חלון ט) כשדברנו על הלוחות שהיו עשוים במעשה אלהים, והמכתב שעליהן מכתב אלהים. ואמר עוד (שם צ, יז) "ויהי נועם אדני אלהינו עלינו". כדרך (תהלים טז, יא) "שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח" שהוא על נועם אור החכמה. וכן (משלי ב, י) "ודעת לנפשך ינעם". וכן (ג, יז) "דרכיה דרכי נועם" האמור על החכמה וכמו שיתבאר בחדר העשירי בעז"ה. ואמר עוד "ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו". כלומר מלבד מַתַּת הדעת והחכמה לחפוץ בטוב, עוד תתקן עלילות וסיבות שנוכל להשלים הכל כפי חפץ החכמה, שהיא התושיה. וכדרך שאמר (משלי ב, ז) "יצפון לישרים תושיה", ויתבאר בבית השלישי בעז"ה. שים לבבך על הפירוש הזה כי בארנו בקצרה כל דברי המזמור להוכיח יושר ביאורינו בפירוש מלת "חכמה" הנזכרת בו.