כָּל מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ:
עקידת יצחק
במדרש (במדבר רבה פרשה ב') מאי דכתיב נרננה בישועתך ובשם אלהינו נדגול (תהילים כ׳:ו׳). בשעה שנגלה הקב"ה על ישראל בסיני לתת להם תורה ומצות ירדו עמו שנים ועשרים אלפים מרבבות של מלאכי השרת שנאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן (שם ס"ח) והיו כלם דגלים דגלים שנאמר דגול מרבבה (שיר השירים ה׳:י׳). כיון שראו אותם ישראל מיד נתאוו ליעשות דגלים כמותן דכתיב הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה (שם כ') אמר הקב"ה חייכם אני אעשה אתכם דגלים כמו שהתאויתם דכתיב ימלא ה' כל משאלותיך (תהלים שם) מיד א"ל הקב"ה למשה משה עשה אותם דגלים כמו שנתאוו שנא' איש על דגלו באותות:
עקידת יצחק
אמנם המין השני הבהמי אשר מצד החומר הנה הוא אינו מקבל שום חלוקה מוגבלת. כי הוא נחלק מצד עצמו ובלתי מקבל שום הגבלה וגדר יען כי לא יתנועעו אל תכלית ידוע טוב או רע כי אם אל כל מין הפסד ופחיתות שידומ' להם ואף כי יפלו פעם אל קצה אחד מהפחיתות ופעם אל קצהו האחרון ולא יזוזו כמו שעליהם אמר החכם השמחים לעשות רע יגילו בתהפוכות רע (משלי ב') ירצה שהשמחים אל הרע במה שהוא רע יגילו בו אפילו בהפכו שלא יקוץ הכילי בפיזור אע"פ שהוא הפך טבעו אבל יגיל בשני ההפכים מצד ששניהם רע כמוהו ואלה הם האנשים אשר לא יועילו למו וכ"ש שלא יועילו ליישוב העולם כי הם לא יעזרו זה מזה גם לא יעזרו בעצמם כי הם בתכלית הרוע והרע מפסיד את עצמו דכתיב יגמר נא רע רשעים (תהילים ז׳:י׳). ומזה התאר הנפסד המליץ יותם בן ירובעל עם אנשי שכם באותו מעמד שאמר להם הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך (שופטים ט׳:ז׳-ח׳) כי באמת הוא היה איש חכם ונבון לפי מה שיראה מאומץ לבבו וקיום גזרתו עליהם וכשתדקדק על דבריו יראו שאינם נכונים מצד שהמשל אינו דומה לנמשל כי הם לא הלכו לבקש מלך וגם לא נמצא איש שסרב מהיות להם למלך. אדרבה אבימלך הוא שהשתדל והתנכל למלוך עליהם. והנה לא צדק מהמשל רק מ"ש בסוף דבריו ועתה אם באמת ובתמים כו'. ולזה אני אומר כי כוונת האיש לפי חכמתו וגודל לבבו לא היתה רק לתאר אותם במשל הזה באותה החלוקה מהאנשים הפחותה אשר זכרנו עד שלפחיתותם ומיעוט תועלתם לא ימצא מי שירצה בחברתם ויקבל שררתם אלא אם יהיה נבזה וחדל אישים כמותם. מצורף למה שכיון להמשיך לב העם בדברי מליצותיו כדי שלא יבהלו להשיב לו דבר או לרדוף אחריו עד תומם. ועל הכת הזאת הפחיתה אמר הלוך הלכו וכו' כי דרך הכתוב להמשיל האנשים בעצים כי האדם עץ השדה (דברים כ׳:י״ט). הן אני עץ יבש (ישעיה נ"ח). הובשתי עץ לח והפרחתי עץ יבש (יחזקאל י״ז:כ״ד) וזולתם. אמנם לא כוון אל עץ עושה פרי אשר בו נמשל האדם שיש בו קצת שלמות כמ"ש כתפוח בעצי היער כו' (ש"ה ב'). רק אל עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא בלי ספק והזית והתאנה והגפן לעדים כי לא היו בתוכן. ולזה לא מצאו להם מנוח עד באם אל גרן האטד כי הוא ממינם. ואמר כי הכת הזאת הנפסדת ונעדרת משום תשוקה אל עניו מוגבל כמו שאמרנו בקשו להם ראש וקצין ינהיגום על פי שגעונם כי בזה יהיה כח הצדק גדול מאד. כי אפילו הנשחתים במעשיהם וילכו הלוך על כל הר וגבעה לגנוב ולרצוח יבקשו להם דבר צדק מה כמו שנמצא זה במאמרי הפילוסופים. גם שלמה אמר לכה אתנו נארבה לדם כו' גורלך תפיל בתוכנו כו' (משלי א׳:י״א). ואמר כי הלכו ראשונה אל הזית והם כת רודפי השררה והכבוד המבקשים שתהיה להם בין האנשים סגולת השמן המגביהי לשבת על כל המשקין גם כי בעל השררה והכבוד נמשח בשמן המשחה. והיתה התשובה להם החדלתי את דשני אשר בי יכבדו אלהים ואנשים כו'. ראה כמה הפליג המליצה בדבריו אלה אמר שעם היות שתשוקתו זאת אינה אהובה אצל החכמים והשלמים לראותם שאינה עד"ה תכלית החיים האנושים כמו שנתבאר בפלוסופיא המדינית עכ"ז להמצא להם תכלית ידוע ומונבל אשר ידומה היותו היותר נכבד שבתכליות המדומים מצד מה שנראה שנשתתפו בה אלהים ואנשים והן הנה פני הראות בעלי הדעת הזה כמו שביארוהו שם שמפני זה אין ראוי להעזב מהפועל הזה ללכת לנוע כשכור על העצים היבשים הנעדרים משום פרי. והנה כאשר מיאנה זאת הכת להתחבר בהם נטו להם אצל הכת אשר למטה ממנה במדרגה ולזה ויאמרו העצים לתאנה כו'. והם רודפי תאוות המאכל והמשקה למלא בטנם והיתה תשובתה להם החדלתי את מתקי ואת תנובתי הטובה והלכתי כו'. ירצה כי עם היות שאינו התכלית המוסכם לחכמים כנזכר עכ"ז אחר שנמצא בו דבר כזב והוא היותו מתוק לחך וערב לגוף ודברים כאלו נדרשים לעצמם כי לא נשאל מפני מה נתענג שאין להם להעזב ממנו לנוע ולחוג כסכלים על לא תכלית כלל. ואחריהם החזיקו ביד רודפי התענוגים הבשריים המתאוים ללכת אחרי שרירות לבם ואחרי מראית עיניהם. כי למה שהוא התכלית היותר גרוע חשבו שלא ישיבו פניהם ולזה ויאמרי העצים לגפן כו'. כי הגפן הוא משל אל כל התענוגים אשר מזה המין כי זנות יין ותירוש ינובב האנשים וירגילם לערוה ואל כל מיני התענוגים הנלוים אליה וכמבואר מכמה מקומות. והיתה תשובתו החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים. וזה כי עם היות אינה תכלית מעולה אצל המעולים מ"מ נמצא בה דבר משותף לאלהים ואנשים שהשמחה נתייחסה לו ית' כאומרו שהשמח' במעונו (כתובות ח'.) עוז וחדוה במקומו (ד"ה א' ט"ז) גם האנשים ירדפוה והוא פני ההראות אשר בה ולזה שלא יעזב ממנה ללכת לנוע על העצים אשר אין להם פרי ולא ריח כלל. והנה לבלתי השמע להם שום בעל פועל מוגבל הלכו להם אל האטד אשר הוא נעדר הפרי והנה עלה כלו קמשונים ואדם יגע בהם ימלא ברזל וכאשר יסמוך איש עליו ובא בכפו ונקבה והוא ג"כ בליעל לפחיתותו קבל עליו זאת החבר' הפחותה אף כי לא יאמין בה עד שאמר אם באמת ובתמים וגו' באו חסו בצלי. כי באמת החוסה בצלו בצל הקצף הוא חוסה. ואם אין תצא אש מן האטד כו'. כי הנזק וההפסד קרובים לבא אל הפחותים כשמתחברים זה לזה. והכוונה לפי מגמתו מובנת מעצמ' כי אמר כזה וכזה אירע לכם בלי שום חלוף כי אם שאתם במדרג' הזאת הפחות' שבמדרגות מי האיש מכל רודפי שאר המבוקשים המדומים יעזוב דרכו מלכת אחריהם להתחבר אליכם להיות לכם לראש ולזה הטיבותם אשר עשיתם כאשר בחרתם באיש נעור ורק מכל שלמות כי הוא הראוי לכם ואתם לו, ואם באמת ובתמים כוונתם אל פרנס שינהיג אתכם לשום תכלית אע"פ שלא מצאתם טוב ממנו בואו חסו בצלו אולי תקבלו ממנו צד תועלת. ואם אין אתם פונים אל תכלית רק לעשות העולה על רוחכם טוב או רע סוף שבהתחבר רעה אל רעה בערה כאש ואין מכבה. והנה זאת הכת הפרוצ' והפחותה כבר עלתה רעתה להרוס שאר הכתות בהתפשט בהם השלוח לבלתי השמר בתשוקתם היחס המכוון אבל ירדפו בכל לבבם ובכל נפשם אחר המועיל והערב כאלו כל א' מהם הוא הטוב המוחלט גם הטוב כשיבוקש מקצתם אינו מוגבל בעצמו רק יבוקש לתכליות אחרות כמו שאמרו חכמינו ז"ל הריני למד תורה על מנת שאקרא כו' (ספרי פ' עקב). או שיהרסו בעיון ברב או במעט עד שנוכל להמליץ על ענין הכתות האלה דוגמת מה שאמר גוברין תלתא רמינא לגו נורא מכפתין והא אנא חזי גוברין ארבע' שריין מהלכין כו' (דניאל ג׳:כ״ד). כי הכוונה האלהית היתה להמציא שלש מיני תשוקות לבד שהיו כפותין ומוגבלין הגבלה חזקה לבל יעברו את חוקם ואנחנו רואים בעינינו שמשתמשין בני האדם בארבעה וכלם בלי שום קשר של הגבלה וצמצום. ברם ריויה די רביעאה הוא בתכלית השלוח והקלקול. וכמה הפליגו חכמינו ז"ל להראות זה הענין בעינו במה שאמרו בהגדה (ב"ר פ' כ') ארבעה תשוקות הן אין תשוקת אשה אלא לבעלה שנאמר ואל אישך תשוקתך (בראשית נ'). ואין תשוקת גשמים אלא לארץ שנאמר פקדת הארץ ותשוקקה (תהילים ס״ה:י׳). ואין תשוקת הקב"ה אלא לישראל שנאמר אני לדודי ועלי תשוקתו (ש"ה ז') ואין תשוקת יצר הרע אלא לקין וחביריו שנאמר ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו (בראשית ד׳:ז׳) ועתה ראה איך כוונו לגלות אופן השמוש הנאות בשלשה התשוקות האלו מהטוב והמועיל והערב וצורך הגבלתו ופיסול הענין הרביעי לגמרי אשר כלו או מקצתו פגול הוא לא ירצה. והנה על תשוקת הערב אמרו אין תשוקת אשה אלא לבעלה. ירצה שהגבלת התשוקה הזאת להשיג המכוון ממנה היא בשלא תתפשט אלא במה שצריך לקיום האדם לבד. כי הוא צורך זווג אשה לבעלה לא בניאוף ובאופנים אחרים מהמותריים והקש על כל מיני הערבות של משלים באשה בכל מקום כמו שאמר ואל אישך תשוקתך. ועל תשוקת המועיל אמר ואין תשוקת הגשמים אלא לארץ כלומר כי כמו שתשוקת הגשמים וצורכן אינה אלא לארץ כמו שנאמר והולידה והצמיח' (ישעיהו נ״ה:י׳) וכמו שאמר פקדת הארץ ותשוקק' כן ההצלחות המדומות מקניני העושר הנמשלות אל גשמי השמים כמ"ש מטל השמים מעל וכו' (בראשית כ״ז:כ״ח) אין תועלתם לאדם רק להתפרנס מהם כל הימים אשר הוא חי על פני האדמה. והנה המתעסק בהם לזולת הכוונה הזאת הנה הוא הורס ההגבלה המחוייבת ונמצא טורח על עולם שאינו שלו. אמנם על תשוקת הטוב אמר ואין תשוקת הקב"ה אלא לישראל והיא תשוקת הקב"ה באמת לא נתנה רק לישראל אשר הישירם בתורה האלהית על הטוב והישר במה שהוא טוב וישר. לא שיבחרו הנראה טוב והוא רע בבחינת דברים אחרים כמו שנוהגין שאר האומות. כי לזה אמר אני לדודי ועלי תשוקתו כי עלי לקבל אופן תשוקתו המוגבלת אל הטוב מצד עצמו ולא על דרך השלוח. ואחר שהגבילו שלשה מיני התשוקות האלו על השערתם וגבולם האמתי אמרו על הענין הרביעי הבלתי מקבל ההגבלה אין תשוקת יצר הרע אלא לקין וחביריו כי קין לא בא אל המעשה ההוא בתשוקה מוגבלת אל דבר רק ברצון מוחלט ובבולמוס משולח. כן האנשים הנמשכים אחריו אין כוונתם לבחור בדבר ולא למאוס בדבר. רק שמטבעם הוא השלוח והעדר ההגבלה והיא תשוקת יצר הרע כמ"ש ואליך תשוקתו. והיא כוונה טובה להם בזה הענין. ועם זה שאמרנו נודע איפה טעם החלוף הנמרץ הנמצא בין רעים וטובים והוא שכבר נשאל בין הפילוסופים בשיאמרו אחר שהדמיון יוליד האהבה בנאהבים כמו שנתברר לנו בפרק החבור אשר בשער השמיני אשר לזה היו הטובים והישרים כלם אהובים להשתתפם והדמותם בטוב וביושר הנדרשים מהם. והרשעים עם היותם דומים ושוים בתשוקת חיי התאוות הרעות אין שלום אמר יי' לרשעים אבל תמיד הם שונאים זה לזה ומתגרים זה עם זה. והיה זה הענין כפי מה שאמרנו. וזה כי הצדיקים והישרים הם מתאחדים בדבר מוגבל ביושר וסדר. כי הגבלת היושר ההוא תיחדם ותשים אותם שותפים ודומים אשר מזה תמשך אהבה ואחוה ביניהם מבלי פרוד עצמי. ואם יראה לפעמים ביניהם מחלוקת הסברות ושמי דעות הנה לא יצאו מההגבל' ההיא אשר בה השתוף. אבל הם ענינים נכנסים בתוכה ומקיימים אותה מצדדים מתחלפים כל אחד לפי סברתו. לא יספיק החלוף ההוא החלקי להפרידם אדרבה יוסיפו אומץ בהתאחדם אל עצם ההגבלה ההיא. משל לשני חכמים העוברים לפני המלך. האחד יכסה את ראשו. והשני יסיר את מצנפתו. כי עם שנתחלפו במעשיהם החלקיים כפי מה שחשב כל אחד מהם כי הוא דרך הכבוד. הנה נשתתפו בהסכמה אחת כי החלוק הכבוד למלך הוא הראוי והנאות וכמה הפליגו חכמינו ז"ל להורות זה במה שאמרו פרק קמא דקדושין (ל':) מאי כי ידברו את אויבים בשער אמר רבי חייא בר אבא אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקים בתורה בשער אחד נעשו אויבים זה לזה ואינם זזים משם עד שנעשו אוהבים זה לזה שנאמר את והב בסופה אהבה בסוף. וזה כי בהתחלה כשיעשו דברים מתחלפים או יאמרו דעות מקבילות יראה שהם מתנגדים לגמרי כמו שיהיה הענין באלו האנשים שאמרנו. שלכאורה יראה שהא' חפץ ביקרו של מלך והשני לא כן ירצה. אמנם כשישאו ויתנו בדבר ויודע טעם כל אחד מהם ימצא לסוף כי הכבוד אשר ידרוש האחד הוא עצמו מה שידרוש השני והוא הדבר אשר ייחדם. והוא טעם אמרם ז"ל הללו מטהרין והללו מטמאין הללו מכשירין והללו פוסלין הללו מזכין והללו מחייבין ואלו ואלו דברי אלהים חיים (חגיגה ג':) כי כוונת כלם להעמיד התורה והמצוה על הצד היותר שלם שאפשר ולהפיק רצון האלהים שהנחילה לנו. ולזה היו כל הסברות ההם נכנסות תחת גדר ההגבלה ההיא ומקיימין אותה כמו שאמר על זה כלם נתנו מרועה א' (קהלת י״ב:י״א). ומזה הטעם אמרו כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים כו' (אבות פ"ה). והוא כאשר יהיה כמחלוקת בית שמאי ובית הלל. שהוא מזה האופן שהענין הכללי אשר ירצה האחד הוא אשר ירצה חברו ולא יתחלפו כי אם בענינים החלקיים הפרטיים. הלא תראה דבר זה מפורש במקרא והוא כשבנו בני גד ובני ראובן את המזבח אל גלילות הירדן אל עבר בני ישראל (יהושע כ״ב:י״א). כי הנה בתחלה כאשר חשבו שכוונתם למרוד בה' עלו עליהם לצבא ואמרו להם מה המעל הזה אשר מעלתם כו'. אמנם כשהשיבו להם דבר לאמר חליל' לנו ממנו למרוד ביי' ונאמר נעשה נא לנו לבנות את המזבח לא לעולה ולא לזבח (שם). והכוונה כי אדרבה הית' כוונתם להרחיק שמץ ההסרה מעל השם בהיות המזבח ההוא שם יושב ובטל מהקריב עליו עולה וזבח כי זה יהי' עדות מפורסם שהביטול ההוא יהי' לקיים מה שנאמר בתורת משה השמר לך פן תעל' עולותיך כו' כי אם אל המקום כו' (דברים י״ב:י״ט). כי בזה יקרא שם ה' עליהם וזכרו לא יסוף מזרעם. ויהי' אומר לא לעולה ולא לזבח כמו ללא עולה וללא זבח כמו שפירשוהו באומרם בסמוך כי עד הוא בינינו וביניכם ובין דורותינו אחרינו לעבוד את ה' לפניו בעולותינו ובזבחינו ובשלמינו ולא יאמרו בניכם מחר לבנינו. הנה שהודו שהמזבח הזה בהיותו בטל היא מורה על מצות ה' עליהם שלא תהי' העבודה בקרבנות רק לפניו בבית המיוחד אשר נקרא שמו עליו והוא מה שפירשוהו עוד לגמרי והיה כי יאמרו אלינו ואל דורותינו מחר ואמרנו ראו את תבנית מזבח ה' אשר עשו אבותינו לא לעולה ולא לזבח כי עד הוא בינינו וביניכם. מ"מ כשגלו את דעתם הנה אז נהפכה להם המלחמ' לשלום ולאהב' רבה כי נמצאו כלם נכנסים תחת כוונה אחת וכמו שאמרו היום ידענו כי בתוכנו ה'. שכולם נתכוונו לעבדו שכם אחד ונעשו אוהבים ולא אמרו לעלות עליהם למלחמה. וכן היה הענין עם משה רבינו ע"ה עמהם בתחלת ענינם כאשר יתבאר במקומו בפרשת מטות ב"ה. לא כן הרשעים כי למה שתכליתם הוא הרע והרע היא בלתי מוגבל אבל הוא נפרץ על דרכים רבים אין שום דבר שישתפם כי אפי' הרע ההוא שיכללם אינו אחד משותף לכל כי כל אחד הולך לבצעו זה ירדוף אחר שלוח תאות המאכלות וזה אחר הזמה וזה אחר העושק והמרוצה וכאלה רבות בלתי בעלות מספר עד שלא ימצא רשע דומה לחברו. לזה א"א שתמצא אהב' קיימת ביניהם רק קצת רצון וחברה הכרחית להגיע אל מבוקשיהם הפחותים הוא מה שאמר החכם נפש רשע אותה רע לא יוחן בעיני רעהו (משלי כ״א:י׳) ירצ' שאע"פ שישתתף רשע עם רשע בסוג הרשע בכלל עם כל זה לא יוחן בעיניו רעהו להיות לו עמו שום אהב' לפי שלא נשתתפו בדבר מיוחד יגבילם אחר שאין רשעו של זה כרשעו של זה ועל זה ימצאו ביניהם תמיד המריבות והקטטות ויופסד קבוצם ויתפשט ההפסד לקרובים אליהם כי אוי להם ואוי לשכניהם. ומזה חוייב מ"ש בסנהדרין פרק בן סורר ומור' (ע"א:) כנוס לרשעים רע להם ורע לעולם, כי כל כנסיה שאינה לשם שמים אין שום דבר יקיפה ויקבצה להיות אחד אבל רוב תכליותיהם או פחיתיותם יפרידום ויחלקום לכמה פאות ואין מקבץ כמו כנוס הצדיקים שהוא מקובץ ועומד:
עקידת יצחק
ובמדרש פרשת זו ישי מות עלימו וגו' (תהלים נ"ה) א"ר אלעזר עצת מינות היה בהם ולמה הם דומים לבית שהיה מלא תבן והיו בבית חורין והיה התבן נכנס בהם לאחר ימים התחיל אותו התבן שהיה בתוך החורין ויצא ידעו הכל כי היה איתו הבית של תבן כך דואג ואחיתופל היה בהם מינות מתחל' אע"פ שנעשו בני תורה הוי כי רעות במגורם בקרבם. ראה כמה נמלצו במאמרם זה להורות על מה שאמרנו כי היה מההכרח שהבית שהיה מתחלתו בית התבן ונתמלאו חוריה וסדקיה ממנו אע"פ שיקר מקרה שיעשו בה חתונה או משתה חתנים א"א שלא יצא התבן הנכנס ראשונה והוא מה שרצו בדואג ואחיתופל עם היותם גדולים בתורה ובמעלות החציניות והוא עצמו אשר יאמר על קרח ועדתו וראוי לדרוש עליהם כפשוטו ישי מות עלימו ירדו שאול חיים כי רעות במגורם בקרבם כי סבת כל רעתם היה הרעות אשר בקרב מגורם מצד תולדותם אשר יתגברו על מעלותם החיצונות. ולא די שלא נמשכו אחריהם אלא שנשתמשו בהם להתחזק ברעתם כי יחסם ועשרם וחכמתם ויתר מעלותיהם כלם עזרו לרעה. אמנם גודל רשעם ועוצם רשעם המסכימים עם רוע תכונתם יתבאר ממאמריהם כאשר יעויינו דבריהם וכל היוצא מפיהם. ואמר ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'. והנה פשט הכתיב הזה א"א לאמרו כי מה טעם שלא יתנשאו ביניהם מלך וכהן למה שהיו כלם קדושים ובתוכם ה' אדרב' מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא ולמעלה מלך אחד גדול וקדוש יאמר לו ושרים רבים ונכבדים גבוה מעל גבוה. אבל חז"ל ביארו דבריהם אלו במדרש אמרו להם כי כל העדה כלם קדשים וכלם שמעו בסיני אנכי ה' אלהיך ומדוע תתנשאו על קהל ה' אלמלא אתם לבדכם שמעתם והם לא שמעו הייתם אומרים עכשיו כלם שמעו ומדוע תתנשאו מיד נזדעזע' משה מפני המחלוקת (תנחימא פ' קרח). והנה אם נקח דברים אלו בחמריותן הרי זו קשה מהראשונ' שאם הם היו מאמינים במעמד ההוא ומקבלים ומקיימים שעלי הם במדרגת הנבואה בכלל העם הנה על כרחם יודו במעלת משה רבינו עליהם אשר על ידו השיגו מה שהשיגי מהנבוא' וכל עקר המעמד ההוא היה כדי שישמע בדברו עמו וגם בו יאמינו לעולם ואיך יאמרו ומדוע תתנשאו על קהל ה': אמנם הכוונה להם ז"ל בזה שהיו משליחים דבריהם אלו כמתלהמים על דרך הליצנות כמו שאמר ובמושב לצים לא ישב (תלים א') זה קרח שהיה מתלוצן על משה ואהרן וכי' (שוח"ט מ"א) כמו שיבא. והנה ענין ליצנותם במאמר הזה הראשון שהיו מדבריה בפיהם הפך מה שירצוהו בלבם והוא הדבר המיוחד ללצים כדי להנצל מהעונש או מהתפיש' בגנות המושג במה שירצו לאמרו כי הם יהפכו דביריהם והשומע מבין מעצמו כאדם האומר לחבירו בריבו כבר ידענו שאתה חכם ואתה חסיד ונאמן וכו' שהכוונ' שהענין הוא בהפך ועל זה האופן היתה הכוונה להם באמרם זה אמרו רב לכם במה שהשתדלתם בפרסום ענין הנבוא' לפני העם הזה בשיעור שהגיעו לחשוב ולהאמין שכלם היו נביאים ושכלם שמעו בסיני אנכי ולא יהיה לך ועוד שבתוכם ה' להשגיח עליהם להתבונן בעניניהם כי הם אלו שתי הפנות הראשונות שנתיסדו להם שם במעמד ההוא הנכבד. והענין להם שהמה דברים מסופקים לא יכילם הדעת מהטעמים שבעל הכפיר' יטעון בהם. ובאומרם ומדוע תתנשאו על קהל ה' כוונו אל השלישית והוא מעלת נבואת משה על כל זולתו מהנביאים כי הטעם שיתנשא עליהם אחר שהניח שכלם נביאים גם לא אהרן להיות כהן על פיו. ובכאן כפר בכל התורה כלה כי המכחיש דבר מדברי ה' יכפור על כלה והרי שהפילו שלשת העקרים אשר זכרנו ראשינ' שהתורה והאומה עומדין עליהם כי באמרם רב לכם כי כל העדה כלם קדושים לעגו על הנבוא' בכלל. ובאמרם ובתיכה ה' לגלגו על ההשגח'. ובאומרם ומדוע תתנשאו על קהל ה' נתפקרו כנגד תורת משה ועל פרטי מצותיו בייחוד. אשר לזה היתה תשוב' משה רבינו ע"ה לשלשתן נכונה מאד כי אחר שנפל על פניו מפני כלימתם וחרפת כפירותם אמר בקר ויודע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו. הנה כנגד מה שכפרו בהשגחתו כי הוא הדבר הנוגע בעצמותו לאמר לא יראה יה ואין דעת בעליון אמר בקר ויודע ה' את אשר לו כי הוא אשר יגלה ויפרסם אמתת השגחתו שהוא הדבר המיוחד לו. ועל ענין הנבוא' בכלל אשר בלגלוג' אמרו כי כל העדה כלם קדושים אמר ואת הקדוש והקריב אליו כלומר הראוי לנבוא' כי זה הלשון נאמר על הנביא באומרו בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגוים נתתיך (ירמיהו א׳:ה׳) והוא יכוין אל אהרן קדוש ה' כי נביא הוא ונביא היה קודם שינבא משה והוא מכלל הנביאים ע"ה. אמנם על הענין הפרטי הנוגע בנבואת משה בפרט במה שהבדיל לאהרן אחיו בכהונ' גדולה על פי נבואתו המיוחדת אל התור' בכללה אמר ואת אשר יבחר בו יקריב אליו יאמר כי כל ג' ענינים הללו אשר כפרו בהם יתבאר אמתתם לבקר המחרת ולא יאחר כמו שיצאו הענינים אל הפועל כפי רשעתם כמו שיבא בפירוש הספור ב"ה. וכן הוסיף לומר להם בדבור השני שסמך באומרו שמעו נא בני לוי המעט מכה כי הבדיל וגו' ויקרב אותך וגומר לכן אתה וכנל עדתך הנועדים על ה' ואהרן מה הוא כי תלינו עליו כי עם היות שיש לדבריו כוונה מפורסמת כמו שיבא הנה בכלל דבריו כוונה אחרת ותוכחה מסותרת כדי רשעתו הטמונה לו בחבו. ועל הדרך הנסתר שדברו אליו. והוא אומרו המעט טורח וצער יש לכם כי הבדיל ה' אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל לבלתי תת לכם נחלת שדה וכרם בתוכם כדי להקריב אתכם אליו לעבוד תמיד עבודתו ולעמוד לפני העדה לשרתם כי השירות הזה מהראוי שיהא מוטל על כל העדה ואתם עובדים עבודתם ידעתי זהו נגע לבבך ע"ד האמת. ולא עוד אלא שהקריב אותך ואת כל אחיך שבט אחיך לעבוד עבודת הקדש בכתף ובקשתם גם כהונה שהיא טורח גודל ופרישות עצומה מכל מה שחמדתם לכם זאת לא זאת כי אנשים קנתרין כמוכם לא יבקשו הפרישות כ"ש ההפלגה ממנו לכן אתה וכל עדתך וגו' ירצה לכן מכל אלה הטעמים אני גוזר שאתה וכל עדתך ודאי הנועדים על ה' והממרים עיני כבודו בהכחישכם מציאות השגחתו ויכלתו ולא אנחנו במה שאמרתם ומדוע תתנשאו על קהל ה' כלומר שאנו נכנסים בגבולו ודוחקים רגלי כבודו. וענין אהרן וכהונתו מהו כי תלינו עליו והלא אין אתה מודה בעבודתה וחולק באופני הגעתה כשאר החולקים בענינים החלקים שבמעשים התוריים שכוונתם לתכלית טוב וראוי שיתקיימו בו. אמנם אתם כופרים בעקר העבודה ומכחישים דעת המצוה אותה עצמו ית'. ולכן אין לכם תקומה בשום פנים. וזה הפירוש הוא נכבד מאד מראה הבדל מיני החולקים ואמתתם והוא עצמו מה שכוונוהו חז"ל בפרק ה' מאבות בשאמרו כל מחלוקת שהיא לשום שמים סופה להתקיים וכל שאינו לשום שמים אין סופה להתקיים אי זה הוא מחלוקת שהיא לשום שמים זה מחלוקת הלל ושמאי ושאינו לשום שמים זה מחלוקת קרח ועדתו. והנה בתחלת הענין זה המאמר קשה ההבנה. וזה כי אחר שכל בעלי מחלוקת אפילו שהוא לשום שמים מאמריהם סותרים זה את זה הנה כבר יחלקו בין האמת והקשר ואי אפשר שלא יהיו דברי האחד כוזבים. *וכאשר היה וכו', ר"ל כי החוקר אמר שבעיני השכל והעיון אין מקום לאמר טוב ורע, כי אם אמת ושקר, ד"מ שלא נוכל לאמר "כל משולש יש לו ג' זויות" הוא טוב, ומאמר "שיש לו ב' או ד' זויות הוא רע," כי אם שמאמר ראשון הוא אמת והשני הוא שקר, ותואר טוב ורע יאמר לדעתו רק על המציאות וההעדר, כי כל מה שישנו במציאות הוא טוב ומה שנעדר ממנו הוא רע, ד"מ החכמה, העושר והגבורה הן דברים טובים, תחת כי העדרן שהוא ההפך מהן, ר"ל הסכלות, העוני, והרפיון, הם דברים רעים, ורעיון זה מוסכם גם מאמונתנו האמיתית כי אחרי שהי"ת הוא הטוב לכל בלתי ספק מה שעשה הוא בהכרח טוב לפחות בבחינה מה, כי הרע המוחלט אי אפשר שיעשהו הי"ת אחרי שהוא הטוב לבלי תכלית, כמו שהוא מרגלא בפי חז"ל לאמר "מאתו לא תצא רעה" וכל מה דעבד רחמנא לטב עביד (ברכות דף ס' ע"ב), אבל הרב ז"ל בשער י' (עיין ביאורי שם בראשית דף ע"ז) כ' כי גם בדברים עיוניים יש טוב ורע, כי משפט שכלי שהוא אמיתי נקרא "טוב," יען כי יש לו לפחות מציאות שכלית, אבל אם יש טעות בו נקרא "רע" יען כי אין לו מציאות אף בשכל, ע"כ אמר פה שג' זוגים אלה, ר"ל "אמת ושקר," "טוב ורע." "מציאות והעדר," נרדפים בענינם, ונמשך מזה כי כאשר יחלקו שני חכמים יחד בהכרח רק דעת אחד מהם היא אמיתית, ויש לה מציאות שכלית, ודעת רעהו כוזבת ואין לה מציאת שכלית, ורק בעבור ששניהם מיסדים דבריהם על עיקר אחד אשר הוא אמיתית, גם תכלית שניהם אחת היא להשיג רק התולדה הנראית להם שהיא אמיתית יאמרו, חז"ל מהם שאלו ואלו דברי אלהים חיים, כמו שהולך הרב ז"ל ומבאר ועיין מזה גם ביאורי למעלה בתוכן השער, וע"כ זכר התנא גם שניהם באמרו "מחלוקת הלל ושמאי" יען כי שניהם שוים לטובה אפס קרח ועדתו אשר הכחישו גם עקרי הדת, הזכיר רק לבד ולא הזכיר משה עמהם לאמר ד"מ "מחלוקת משה וקרח וכל עדתו, כי דעת המאמין בעקרי הדת רחוקה מדעת המכחיש אותם, כרחוק מזרח ממערב ואיך במאזנים ישאו יחד להזכירם זה אצל זה? וכאשר היה הטוב אשר לשכל העיוני והמעשי הם האמת והשקר כמו שכתב החוקר בס' המדות ובמה שאחר הטבע וזכרנום אצל הן האדם היה וגו' שער י' הטוב והרע אינם רק המציאות וההעדר כמו שנתבאר מכמה פנים הרי שג' זוגים הללו רצוני אמת ושקר טוב ורע מציאות והעדר הם נרדפים זה לזה בענינים והנה אם כן מה תועלת במחלוקת אף על פי שיהיה לשם שמים כשיתקיים ומה ההפרש בין מחלוקת שמאי והלל למחלוקת קורח ועדתו אחר שהכת האחת בשתי המחלוקות כוזבת. אמנם אחר שהובנה כוונת אומרו ואהרן מה הוא כי תלינו עליי על הדרך שאמרנו נתבארה כוונתם בשלמות וזה כי הם אמרו שכל מחלקת שהוא כמחלקת הלל ושמאי ששניהם מודים בעקר המצוה והעבודה לשמים אלא שחולקין בענין הגעתה הנה התכלית הטוב ההוא שהמה מסכימים עליו הוא האמת המשותף המקיים דברי שניהם וזה סבה לשיזכרו בשוה בכל מקום ונושאין ונותנין עליהם מאי טעמא דב"ש מ"ט דב"ה וכדומה וכמ"ש על כלל חכמי התלמוד וכתותיהן הללו מטהרין והללו מטמאין הללו פוסלין והללו מכשירין וכו' ואלו ואלו דברי אלהים חיים (עירובין י"ג: וחגיגה ג':) כמו שכתבנו בחלוק מיני החיים תחלת פרשת נח שער י"ב. אמנם מחלוקת של קרח שאין בו כוונה לשמים כלל לפי האמת אדרבה כוונו למרות עיני כבודו הנה אין בדבריהם דבר אמת כלל לא בפרק המעשים ולא בתכליתם ולזה קראו מחלוקת שלא לשום שמים ולזה אין סופו להתקיים כי השקר המוחלט הוא רע הגמור והרע אינו אלא אבדן והפסד נמרץ. ולכן רגזה להם ארץ מתחת ייאבדו מתוך הקהל כמו שיבא בשעת דינם. ולפי שא"א לכלול את משה רבינו כלל במאמר כל מחלוקת שאינה לשום שמים כמו שיוכללו הלל ושמאי במחלוקת לשום שמים לזה לא נזכר כאן רק זה מחלוקת קרח ועדתו גם שהחולק על רבו לא יחשב רבו כחולק עליו פן ישוה לו גם הוא. ובמדרש (במ"ר פי"ט) כשעלה משה למרום וכו' והוא אומר הלכה בשם אומרה רבי אליעזר אומר עגלה בת שנתה פרה בת ב' שנים נראה בבירור שאף על פי שחכמי' חולקים עליו שם ואומרי' פרה בת ג' ורבי מאיר אומר אפי' בת ה' מ"מ הקב"ה היה אומר דעת היחיד שאין הלכה כמותו להורות על מה שאמרנו שכיון שהוא מחלקת לשום שמים סופו להתקיי' ואין קיום גדול מזה והוא עצמו מ"ש שא"ל משה רבון העולמי' יהי רצון שיצא זה מחלצי לומר שהדעת ההוא הבלתי אמתי לא יהיה לחלוק על דברי תורה אבל שתהיה הכוונה לקיימה והוא מה שהבטיחו במ"ש חייך שיצא מחלציך הה"ד ושם האחד אליעזר (שמות י״ח:ד׳) לומר כי רבי אליעזר לשם האחד ב"ה נתכוון כמ"ש מחלוקת לשום שמים והקש זה על כל חכמי התלמוד הקדושים והנאמני' לבוראם ולנביאו הנאמן. וכן הענין במה שאמר (שם באבות) מכנסיה לשום שמים ושלא לשום שמים כי כל קבוץ שיעשה באנשי' תכליתו יקימנו ותכליתו יפרנו וקרח ועדתו עדים נאמנים בשני הענינים. ודי בזה למה שרצינו אליו אל הענין הראשון והוא בהכרת פחיתותם מצד טבעם וגם בביאור כוונתם הרעה במחלוקתם. אמנם הענין השני הוא לבאר מה שלקחו להם דרך ליצנות בעניני' נצוחיים והמשליים מתחלפים כי מלבד שחצוניהם היו דברי רשע המציאום לתת פני הראו' להפוך את העם כלם לקרוא חגר על ה' ועל משיחו היה עוד בפנימיות' רמז רמוז להכחיש בכל אחד מהם אחד מהעקרים שכתבנו והנה מה שזכרו חז"ל במדרשיהם הידועים. וזה כי מה שאמרו שלקח ד' מאות ראשי סנהדראות והלבישן טליתות שכלם תכלת והלכו אצל משה ואמרו טלית שכלה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית א"ל חייבת א"ל קרח טלית שכלה תכלת אינה פוטרת עצמה וחוט של תכלת פוטרת אותה דברי' אלו לא נצטוית עליהם (מ"ר פרשה י"ח) ננה בזה כוונו להכחשתם בנבואה דרך כלל כי יאמרו שאחר שנברא האדם על שיעור מהשלימות שיספיק מעצמו להבחין ולהכיר בין טוב לרע בכל עניניו ולתת סדר ישר בכל מעשיו אבר יחיה בהן בין בהגבלת עצמו בין בהגבלתו עם זולתו כמו שראינו הספיקו שכלי החכמים שבאומות לסדר נמוסים וחקים ומשפטים יחיו בהם בארצותם ללשונות' מה תועלת בשינבא הש"י על השפלים לתת להם הישרות והגבלות בדברים זולת מה שיראו מעצמם זה אינו רק דמיון ורעות רוח וזה מה שרמזוהו רמז חזק במה שהלביש אותם האנשים החשובים כלם בטליתות של תכלת כלומר שאנשים כאלה כלם הם מצומצמים ומשוערים על ההשערה האנושית הנאותה שהיא המיצוע המיוחסת אל מראה התכלת הממוצע בין קצות הלבן והשחרות שהוא עקר תועלתה במצות ציצית כמו שכתבנו במה שקודם ומה יש להם עוד צורך אל השערה אלהית המכוונת בפתיל התכלת ההוא המצווה מפי הנבואה. ומשה השיב להם כי ההשערה הנאותה אשר עליה יחיו להגיע אל תכלית שלמותם אינה המיצוע אשר יבחרהו החכם האנושי כמו שחושב ארסטוס וחביריו רק ההשערה האלהית הלקוחה מפתיל תכלת המצווה מהשם הדומה לים ולרקיע ולכסא הכבוד כמו שזכרנו בפרשת ציצית *וכבר נתברר זה וכו' ר"ל כי שמואל חשב עפ"י משפט שכלו, כי אליאב ראוי להיות מלך על ישראל וה' אמר אליו "אל תבט אל מראהו וכו', כי מאסתיהו" (שמואל א ט״ז:ז׳) ונתן הנביא הסכים בתחילה עם דוד שרצה לבנות בית לה' באמור לו רק עפ"י משפט שכלו ותבונתו האנושית "כל אשר בלבבך לך עשה כי ה' עמך" (שמואל ב ז׳:ג׳) ובכל זאת נראה אליו ה' בלילה ויאמר לו כי לא הוא, כי אם בנו שלמה אשר ימלך אחריו יבנה בית לשמו, וכן מיכיהו כששאל אותו אחאב "הנלך אל רמות גלעד אם נחדל" (מלכים א כ״ב:ט״ו) ענה אותו בעבור שהיה חפץ שתשובנה עוד ערי ישראל אשר לקחן מלך ארם, אלהם, ע"פ חפצו זה ובחינת שכלו האנושי לבד "עלה והצלח ונתן ה' בידיך," וכאשר הרגיש אחאב בזה, כי לא מפי ה' נבא כ"א מלבו אמר לו כזאת, אמר לו "עד כמה אני משביעך אשר לא תדבר אלי רק אמת בשם ה'" אז נחה עליו רוח ה' ויאמר "ראיתי וכו' ויאמר ה' לא אדונים לאלה ישובו איש לביתו בשלום," הנה נראה מכל זה, כי לא עפ"י השערת שכלו לבד יוכל האדם להשען תמיד בכל מעשהו, כי אם ע"פ השערת הי"ת ומצותיו. וכבר נתברר זה הענין יפה והוכחנו אותו מפי שלשה נביאים נאמנים שמואל ונתן ומיכיהו נביאי השם שלכל אחד מהם בא הנביאה לתקן את אשר חשבוהו מעצמם בטוב שכלם כמו שבא בשער כ"ה והנה זהו ענינם אצל הדבר האחד מהג'. אמנם על השנית והוא הכחשת ההשגחה אחז"ל (במדבר רבה שם) ששאלו בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה אמר להם חייב במזוזה אמרו לו כל התור' כלה מאתים וע"ה פרשיות יש וכלן אין פוטרות הבית ושתי פרשיות שבמזוזה פוטרות הבית א"ל דברים אלו לא נצטוית עליהם הנה בזה קטרגו בהשגחה הפרטית על האופן אשר הנחנוה יאמרו שאם יאמר שהאל יתעל' ישגיח באומה פרטית או מאיש מאישיה זה יאמר מצד שהאיש ההוא חלק מהאומה והאומה חלק מכללות העולם לא מצד האיש הפרטי ההוא כמו שטענו על זה חכמי הפילוסופים האומרים בחיוב המציאות כלו ולפי שאלו האנשים היו מזה הדעת הערימו לשאל שאלה זאת כי ידעו שישיבם כלבבם ואמרו בית מלא כו'. כלומר הכלל עדיף למלאת ידו עם האלהים להמשיך אליו השגחתו או הפרט. והוא עליו השלום השיבם דברי אלהים חיים לפי דרכם שהבית ההיא אינה פטורה וששתי פרשיות פוטרות אותה ומתוכה מצאו מענה להשיב בסכלותם ולו חכמו ישכילו כי הוא עליו השלום הודיע אותם כי לא כאשר יחשבו הם והסכלים אשר כמותם שאמרו שכח העולם בכללו גדול מחלקיו כענין ההשגחה המיוחדת עד שחוייב שיכנס הפרטי בכללו אדרבה הפרט עדיף וכלל העולם מושגח ע"י היחידים השרידים שבו כמ"ש הנביא וצדיק יסוד עולם (משלי י') ונח בדורו יוכיח וחז"ל אמרו כל העולם כלו לא ניזון אלא בשביל חנינא בני כו' (ברכות י"ז:) וזה בהיות האדם שלם בענינים השמעיים ובמצות התוריות אשר שני הענינים נכללים בשתי פרשיות של מזוזה אשר בשתיהן ייחד הדבור אל האומה הנכבדת פרשה ראשונה באומרו שמע ישראל וגו' ואהבת וגו' (דברים ו') ושניה באומרו והיה אם שמוע תשמעו וגו' ונתתי מטר ארצכם וגו'. השמרו לכם וגו' (שם י"ח.) ולא עוד אלא שעל פי מעשיה תתפשט השגחת הטוב והרע בכלל כמו שאמרו ז"ל ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה וגו' (דברים שם) וכי אותה דורש ולא שאר ארצות אלא ע"י דרישתו אותה הוא דורש לכלן (ספרי פ' עקב.) וכאלה רבות. והמשורר אמר הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו (תהילים קי״ז:א׳-ב׳) הנה שהשיב להם נכונה על פי שאלתם ולא ידעו ולא יבינו כי לאהבת הנצוח וקנאת הכבוד טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם. אמנם על הדבר השלישי והיא קטרוגם על נבואת משה ומעשיו המיוחדים אשר החולק עליהם חולק על התור' כלה אמרו גם כן חכמינו ז"ל כשאמר לו הקב"ה למשה וכה תעשה להם לטהרם הזה עליהם מי חטאת והעבירו תער על כל בשרם מיד עשה משה כן לקרח התחיל לחזור על ישראל לא היו מכירין אותו אמרו לו מי עשה בך כך אמר להם משה עשה בי כך ולא עוד אלא נטלני בידי ורגלי והיו מניפין אותי ואומרין לי הרי אתה טהור והביא את אהרן אחיו וקשטו ככלה והושיבו באהל מועד מיד התתילו שונאי משה להתגרות בו את ישראל. ואמר משה מלך ואהרן אחיו כהן גדול ובניו סגני כהונה תרומה לכהן מעשר לכהן כ"ד מתנות כהונה לכהן מיד ויקהלו על משה ועל אהרן (תנחומא פ' קרח) והנה על זה הפליגו חז"ל במדרש שוחר טוב להזכיר שלא די זה אלא שבדה מלבו עניני ליצנות עוד במ"ש אלמנה אחת היתה בשכונתי ועמה שתי נערות יתומות היתה לה שדה אחד. באת לחרוש אמר לה משה לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. (דברים כ״ב:י׳) באת לזרוע אמר לה שדך לא תזרע כלאים (ויקרא י״ט:י״ט) באת לקצור א"ל הניחי לקט שכחה ופאה. לעשות גורן תני תרומה ותני מעשר ראשון תני מעשר עני הצדיקה עליה הדין ונתנה מה עשתה מכרה את השדה ולקחה שתי כבשות ללבוש מגזותיהם וליהנות מפירותיהן כיון שילדו בא אהרן ואמר תני לי את הבכורות שנ' כל הבכור אשר יולד בבקרך וגו' (דברים ט״ו:י״ט) הגיע זמן גיזה גזזה אותם אמר לה תני לי ראשית הגז שנאמר ראשית גז צאנך תתן (שם י"ח). אמרה אין בי כח לעמוד בפני האיש הזה הריני שוחט אותם ואוכלם כיון ששחטה אותם אמר לה תני לי הזרוע והלחיי' והקיבה אמרה אפי' ששחטתי אותם לא נצלתי ממנו הרי הן עלי חרם אמר לה תני לי שנאמר כל חרם בישראל לך יהי' (במדבר י״ח:י״ד) נטלם והלך לו והניחה בוכה היא ושתי בנותיה אריך כדי הא בזתה עלובתא כל כך היו עושין ותולין בהקב"ה (שוח"ט מ' א'). ראה כמה כוונו חז"ל לדרוש עליו דברי ליצנות ודופי להתקומם על כמה מצות מהתורה האלהית מצד הצער והטורח אשר ימצא לשומרי מצותיה כשיקרה להם כענין הזה אשר בדה *ואם שהדברים וכו' ר"ל שרק ד"מ אמר המדרש שספר קרח ספור זה באזני העם למען הראות בזה רק שהשתדל קרח להשפיל על ידי סיפורים בדוים כאלה מעלת ויקרת התורה בעיניהם, כי באמת לא היה שום אפשרות שיהיה נקרה מקרה כזה כל עוד התהלכו במדבר מקום אשר אין חריש וקציר וחיוב כ"ד מתנות כהונה לא נהג עוד, רק אמר להם, כי בימים שיבואו בשבת ישראל על אדמתו ויוכל להיות כי יקר לפעמים מקרה כזה, וירגישו על ידו עול התורה והמצוה אשר יכבד עליהם. ואם שהדברים ההם בעינם א"א שיאמרם קרח שהרי בימיו לא היו במקום זרע וחריש וקציר וגם עדין לא נתבארו כ"ד מתנות כהונ' אבל שמו דבריהם מבוארים במה שידעו רוע כוונתו לעורר על התורה כלה כאשר אמרנו מאלו הענינים או כדומה להם הנכנסים באזני הכסילים אמנם החי יתן אל לבו כמה כחי של לשון הרע ומה היה לו לכל בעל שכל להשיב בכל הענינים האלו בחלוף מה שאמרוהו ובביטולו דברי שלום ואמת. והנה לפי שנתברר להם שחטא קרח ועדתו היה משולש על האופן שאמרנו סיימו המדרש ההוא במה שאמרו כי אם בתורת ה' חפצו אלו בניו שאמרו שירה ואמרו חייבים אנחנו בכבוד אבינו ולחלוק כבוד למשה רבינו עמדו והכריעו עצמן בשביל כבודו של משה וכיון שנבלעו עדתו של קרח נמצאו בניו כתרן של ספינה שנאמר ויהיו לנס. רבי שמואל בר נחמני אומר לא היו שלשתן עומדין במקום א' אלא כל אחד ואחד היה עומד בפני עצמו דומין כשלשה עמודין והיינו דאמרי ברייתא על מאי קאי עלמא על תלתא עמודי (מדרש שוח"ט שם). כי הנה כיון שבא קרח בטענה מה לתועלת עצמו הנה אלו הצדיקים כשעמדו עליה וראו ביטולה הכריעו לצד משה רבן ופירשו מן המחלוקת ונצולו מן העונש אם היותם בני קרח מה שלא נצול אדם לבני אליאב הבאים על ריב לא להם כמו שיעיד הכתוב על זה באומרו ובני קרח לא מתו כאשר יתבאר שער פ"ד ב"ה. ומ"מ ראה דבריהם טובים ומוכיחים בשתי ידים כל מה שאמרנוהו כי לפי שהעקר שהג' העמודים האלו סמוכין עליו היא הנבואה לזה אמר שנשארו בניו במה שפרשו מדעת אביהם כתרן של ספינה כי האמונה הזאת היא התרן המנהיג את הכל. אמנם לרמוז אל חלוקת הג' ענינים שאמרנו א"ר שמואל בר נחמני שלא היו שלשתן במקום אחד אבל שכבר נחלקו בשלשה מקומות להורות על שלשה העמודים אשר העולם עומד עליהם. הנה שנתבאר היטב מדבריה' ז"ל מה שתפשו לעצמן התעצמות הנצוח בענינים המשליים ולצניים. וכמו שאמר ובמושב לצים שהיה מתלוצץ על משה ועל אהרן מה עשה כנס כל הקהל שנאמר ויקהל עליהם קרח את כל העדה התחיל ואומר להם דברי ליצנות כו' (שם). ועם זה נתבאר הענין השני כפי הכוונה. אמנם הענין הג' הוא אשר יאמר בו ממה שעלה מכל המעשים האלה הפך כוונת אלו האנשים הרשעים המתקוממים על יי' ועל משיחו ונביאו כי הם חשבו עליהם רעה והאלהים חשבה לטובה לתת חזוק וקיום רב ועצום בכל אחד מג' הענינים ההם מיד ולדורות בשלשה מינין פורעניות שבאו עליהם כל אחד ממינו לגדל ולחזק אמתת כל אחד מהם כמו שיבא בביאור הכתובים ב"ה. וכבר נהפכה קטיגורית + התורה והנבוא' לסניגורייה חזקה וכ"ש שיהיה זה בהיות החולקים אנשים גדולים ואמיצי כח כי בהיותם כן תהיה מפלתם יוחר חזקה והתועלת המגיע ממנה למנגד יותר נפלא כמו שכתב החוקר במאמר הששי מהמדות כי האמנם יראה כי זה כמו תנועת הגוף החזק בלא ראות כי יראה לו כשלון חזק בעבור חסרון הראות ע"כ. *והכונה וכו', ר"ל כי כמו שהסוס היותר חזק וקל במרוצתו כשיפול יסבב נזק והפסד יותר גדול לו ולרוכבו, מאשר תסבב נפילת סוס חלוש המרוצה [וכן ארמון גדול גבוה וחזק כאשר ינתץ יוכה רסיסים עד שכמעט לא ימצא במכתתו אבן אחת שלימה משא"כ בהנתץ רק בית קטן ונמוך] כן יגדל גם הרע המוסרי המגיע לבני אדם ע"י כשלון איש גדול ונכבד כאשר יטה מדרך הטוב והישר ממה שמגיע להם ע"י כשלון אחד העם שאינו נכבד ויקר המעלה כמוהו, אפס בעבור זה יעשו גם מפלתו והרע הגופני אשר יקראהו רושם גדול מאוד בלב כל רואיו, באופן שיגדל בעבור זה גם התועלת המסובב למתנגדיו עי"ז וכעין זה אמר גם הכ' "אח נפשע מקרית עוז" וכו' ר"ל כי אחרי שנוסדה אהבה טבעית חזקה בלב האחים מלידה ומבטן, ע"כ אם בכל זאת יפשעו זה נגד זה תהיה בעבור זה גם המשטמ' ביניהם יותר גדולה ממה שתהיה בין שני אנשים שאינם קרובים זה לזה כאשר ירעו איש לרעהו (כי כן נוסד בטבע שלפי גודל כח פעולה מה יגדל גם כח הפעול' המתנגדת לה). והכוונה שהרע המגיע מהאיש כביר הכח וחוזק הפעולות במעשיו הוא יותר גדול כאשר יטה מן הדרך הישר מהמגיע ממי שאינו חזק וכביר כמותו. משל לסוס חזק המרוצ' בלא ראות כשיפול שהרע והנזק המגיע לו ולרוכבו יהיה יותר גדול מאשר יהיה חלוש המרוצ'. והוא עצמו מה שאמר שמואל אל ישראל במה שמפטירין אותו עם זה הספור אמר ואם הרע תרעו גם אתם גם מלככם תספו (שמואל א י״ב:כ״ה) כמו שיתבאר יפה בכלל כל הספור ההוא פרשת שופטים שער צ"ה ב"ה. ומזה המין מה שרצהו החכם שלמה באומרו אח נפשע מקרית עוז ומדינים כבריח ארמון (משלי י״ח:י״ט) כי לפי שאהבת האחים היא סבה חזקה להגיע תועלתם מזה לזה יותר משאר האנשים היא כי כשיפשע איש לאחיו אפילו במחשבה יהיה הרע המגיע לו ממנו לפי הערך ההוא יותר חזק עד שלא יעריך אל פשע איש אחד כי אם אל פשע קרית עוז כשהיא מורדת במלכה ששוא קשר אמיץ וחזק והמדינים אשר יצאו לפועל ביניהם הוא כבריח ארמון אשר בעיר ההיא הנזכרת שימרוד הפקיד אשר הפקד' בידו ויסגור דלתיו בעדו לבלתי יבא אדוניו אל ארמונו כי אז נרמז המרד לפי שהכח הגדול אשר בידו לעזור ולהועיל נהפך עליו למשחית. ולזה מה שזכרה התורה מעלת האנשים האלו היותם נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם כמ"ש ראשונ' להגיד כמה כחן גדול לעזור ולהכשיל. והנה כאשר הוכו בעורו תאוותיהם הפחותות ובשגעון הנצוח היה כשלונם חזק ונזקם נפלא והעזר מזה אל הכת אשר התקוממו עליה יותר עצום. ובמדרש (תנחומא פרשת קרח) אח נפשע מקרית עוז זה קרח שפשע בתורה הנקראת עוז שנאמר ה' עוז לעמו יתן (תהילים כ״ט:י״א) ומדינים כבריח ארמון שלא היה יודע שבעלי דינו קשים כבריח ארמון. ירצה שמצד. היותו אח ביחס וחבר בתורה היה פשעו רב ועצום מקרית עוז וזה היה סבה לשהיו מדיניו מחזיקים לבעל דינו כבריח ארמון מצד שעל ידם נתקיימ' התורה האלהית בכל שלש הפנות הנזכרות ולא עוד אלא שהכהונ' אשר ערערו עליה נתקיימ' על ידם לו ולזרעו עד עולם ברית מלח בעשרים וארבעה מתנות להודיע לכל שלא די כי משה ואהרן לא נטלו עטרה שאינם שלהם אלא שיש להם לקבל שכר על עבודתם: ולזה מה שאמרנו שהיתה פרשה זו בתורה אות ומופת חזק ומבואר לקיום התורה והנבואה לעד בביטול סותריה כמו שהיתה פרשת מתן תורה בהנחת מחייביה וכשנסתכל בו נמצא שכל פרשיות זה הספר הם מכוונות ומיוחסות בספורים לעומת פרשיות הספר ההוא והוא ענין נכבד ודוק ותשכח: