עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּוּ הֵן, פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן, וְהַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף הַמַּזִּיקִין, וּקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה:
עקידת יצחק
הנני ממטיר לכם לחם וגו'. אין שום ספק שהפרשה הזאת המעולה היא מהפרשיות העצמיות שבתורה שמספרות בהווה ורומזות אל חיי האדם והצלתו האחרונה. ומפני שהדברים המעכבים השגתה יכללו בשני מינים. האחד חסרון האדם מהמדברים הצריכים לו לכדי חייו. והב' יתרונו מהם. ואע"פ שזה וזה הם מטרידים גדולים בלי ספק מהידוע שהמין אשר מצד היתרון הוא השטן הגדול העומד מימינו ומשמאלו המפיל נפש במהמורות לא יוכל להנצל מהם בשום התנצלות וכבר ראינו בעינינו ושמענו בדורות אשר היו לפנינו רבים בר שומשים ועניים שמהם יצא אור תורה לעולם ועל המעט נמצאו תור' ועושר במקום אחד לפי שכלם או רובם נמשכו אחרי עסקיו לאצור ממון רב. אלא שנחלקו נמחלקות יש אשר ראו אור העושר כי טוב למלאת ספוק הבית וצורך האשה והבנים כי רב הוא והשתדלו לקנות ממנו כדי צורכם לעמוד לשרת בשם ה' למלאות את נפשם ולהשלים את חקם אמנם אלו היו בני עליה והנם מועטים אשר נאמר עליהם שהית' תורה וגדולה במקום אחד ויש אשר השתדלו להסיר זה המעיק אבל לזולתם לא לעצמם כמו שאמרו ז"ל (ב"ר פ' ע"ב) בזבולון ויששכר וכל עשירי ישראל אשר נגע אלדים בלבם להחזיק ידי לומדי התורה וגם מאלה לא פצו לרוב. אמנם יש רובי רבבות אשר לא חשבו השלמות האמיתי כלל אבל חזר להם הסרת זה המעיק התכלית האחרון לחייהם מבלי שימשך ממנו תכלית אחר לעצמם ולא לזולתם עליהם נאמר (תהלים ע"ח) ויכל בהבל ימיהם ושנותם בבהלה כי נפלו ברשת הזהירם ממנו הכתיב באומרו (דברים ח') השמר לך פן תשכח את הדברים וגו' פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך מאד ורם לבבך ושכחת את י"י אלדיך המוציאך מארץ מצרים מבית וגו'. כמו שנבאר כוונת הכתובים האלו עם אשר לפניהם מסגלות הארץ ההיא הנבחרת בפרשת מרגלים שער ע"ז ב"ה. הנה לזה ראתה חכמתו של אלהינו כשהתחיל לספק צרכי עמו במדבר בזה הלחם הנפלא אשר הוציא אותו חדשה בארץ להכין אותו ולסעדו באופן שיתיישרו בו האוכלים אותו ורואים את כבודו הישרה שלמה לעמוד ממנה לדעת לרדוף אחר בקשת הצרכים הכרחיים לחיים השיעור הראוי והנאות באופן שיהי' להם מזון להווה ולמוד נכון ומועיל אל הצלחת נפשם בכל זמן ומקום למען יזכו אוכליו אל שתי השלחנות על הדרך שאמרנו. (התר ספק א') ולזה אמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים כלומר שישאו מרום עיניהם ויראו כי הוא לחם אלדי שכלי ראוי שיושכלו ממנו מושכלות נפלאות מביאות אותם אל ההצלחה ועל דרך שאמר (שמות כ') כי מן השמים דברתי עמכם ועקר שהכל תלוי בו הוא מה שאמר ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו (ב) הנה שכמו שכיון להזמין להם ארוחת היום כן כיון לאסור להם הזמנת המזון מיום אל יום שרצה שלא יגרעו ולא יוסיפו. כי בהמצא להם ספוקם יתבטל המונע אשר מצד החסרון וכאשר לא יותר ממנו בידם לאצור אותו ולעשות בו סחורה כדרך אוצרי הפירות והתבואות השמנים והיינות ויתר המחיות מאשר ישתדלו בו בני האדם להתעשר בהם הנה בזה יבטל העכוב הגדול והעצום אשר מצד היתרונות. והנה אז לא ישאר לאדם מונע שבעבורו יטרד מהתחזק בתורה ומצות רק מרוע לבו ופחיתות נפשו למאוס בשלמותו. והוא מה שאמר למען אנסנו הילך בתורתי אם לא כי בזאת יבחן בלי ספק אחר שלא היה לו מטריד חוץ ממנו. עוד אמר להם והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיה משנה על אשר ילקטו יום יום להורות להם על קדושת יום השביעי יום המנוח' שצריכין להכין לו מע"ש כי בזולת זה לא יאכלו בו דבר והוא רמז גדול לענין עולם ההצלחה הנפשיית אשר אליו יכון בהישרת הלחם ההוא ונסיונו וכמו שאמר (ע"א ג'.) אצלה מי שלא טרח בע"ש מה יאכל בשבת וזה הדמיון של שבת הגדול יתבאר יפה במקומו המיוחד בשער נ"ה ב"ה. ועתה אחר שהיה כן דבר השם יתע' על זה הענין ומה שנתמצעו דברי משה ואהרן בענין הבשר כמו שאמרנו למעלה הנה לענין המעש' נאמר ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחוספס וגו' ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא. (ג) יאמר כי להיותו על זה הענין רצוני דק ככפור על הארץ מלא לבם אותם לאמר איש אל אחיו מן הוא כסבורין שהוא המן הידוע בעולם תחלה ולפי שע"ד הכתוב לא היה הוא ולא ממינו נתן הכתוב סבת קריאתם בשם ההוא כי לא ידעו מה הוא לומר שאילו ידעוהו לא קראוהו כן שהרי האחד היא תרופיי וזה הוא מזוניי והוא שאמר להם משה הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה כלומר שאינו מה שחשבוהו ממנו אבל שהוא מסעד ומזון אלדי אשר הזמין אותו לכלכלם שם מששת ימי בראשית והיא משומר ובא לעת הזאת. ככל הי' דברים שמנו חז"ל (אבות פ"ה) שנבראו ע"ש בין השמשות כמו שכתבנו אצל אילו של יצחק שער כ"א: והנה לפי שנתקיים אצלם זה השם למה שנמשכו בו אחר תמונתו וקצת טעמו כמ"ש הכתוב ויקראו בני ישראל את שמו מן והוא כזרע גד לבן וטעמו וגו'. והיה קשה להעתיק השם הזה מפיהם. לזה הקפיד בכל מקום לומר (דברים שם) ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך. (שם) המאכילך מן במדבר אשר לא ידעת ולא ידעו אבותיך וגו' לומר שקראוהו כן לפי שלא ידעו מה הוא: וכן בסוף זכרון סגולות הנפלאות צוה שישמרו ממנו לדורות למען יראו את הלחם וגו' ואמר ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה וגו'. והכל לומר שאע"פי שקראוהו כן הנה אינו המן ההוא הנודע בעולם כלל אבל שהוא לחם אלדי נברא לעצמו כנזכר בעבור שיתבוננו בו דעה ובינה בכל העניינים הנפלאים הנמצאים בו כמו שנתבאר ויתבאר עוד ומכללם שהוא לחם אבירים וכמו שאמר (יומא ע"ה:) הנבלע באברים. והוא מה שיישיר אל העקר הגדול שאמרנו שהוא אשר נתן ה' לאכלה, ולא לעשות ממנו סחורה ולא שום עסק והוא מה שביאר באומרו זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו איש לפי אוכלו עומר לגלגלת וגו'. ויעשו כן בני ישראל וילקטו המרבה והממעיט וימודו בעומר וגו' (ה) אמר שעשו כן בני ישראל שנתעסקו בלקיטה וילקטו כל אחד לפי אומד דעתו או כמו שנזדמן לו להרבות או להמעיט ממנו על דעת למדוד אותו שם במדבר או באהליהם ולהשיב העודף ולהשלים מה שחסר ונעשה להם נס נפלא כי כשמדדוהו בעומר מצאוהו מצומצם עומר לגלגלת איש לכל אשר באהלו לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר. אמנם היה זה הפלא לצורך ההישרה הגדולה שאמרנו תחלה מענין הספוק. יראה להם בעיניהם ולהורות נתן בלבם כי בני אדם גם בני איש יחד עשיר ואביון בכל מה שהם חיים בעולמם אלו ואלו הם רצים לבקש אכל לנפשם אלא שרובם יתחלקו לשני חלקים מהם שמחסרים לצורכם ומהם שעודפים עליו. והנה ביוצאים מן העולם נמצא שהממעיט לא חסר לו דבר כי כבר החיה את נפשו עד עת קצו וגם המרבה לא העדיף כי גם כי יעשיר וירבה כבוד ביתו לא ישאר בידו מאומה מכל עמלו ולא ירד אחריו כבוד וזה מוסר גדול לשיסתפק האדם כדי סיפוקו אחר שהעודף הוא ענין רע נתן אלדים לבנו האדם לענות בו לארוב דמו ולצפון לנפשו. (ד) ולזה באה המצוה עליו איש אל יותר ממני עד בקר כי לא הותר להם רק על ענין, ברוך ה' יום יום (ביצה ט"ז.) והגיע מחמדתו קצתם שלא שמעו אל משה וצמצמו או החסירו אכילתם ולא השליטו עצמם לאכל ממנו כדי לשמור אותו ליום מחר כמו שהוא ענין הרבה בני אדם שמחסרים את עצמן מכל טוב לשמור ממונם לבעלי נשותיהן וכמו שאמר החכם (קהלת ו') יש רעה אשר ראיתי תחת השמש וגו' איש אשר נתן לו האלהים, ולא ישליטנו האלדים לאכל ממנו כי איש נכרי יאכלנו שנראה לכאור' שזאת היא תלונתו עם היות שאמתת כוונתו כתבנו שם בשער ט"ו הנזכר (ד) ולהיות זה הפועל הוא מתכונה רעה ופחיתות הנפש קצף עליהם משה (ד) אמנם עלתה בו רמה ונבאש כדי שיתעוררו אלו האנשים החטאים שסוף כל היתרונות הללו להוליך בהם למקום עפר רמה ותולעה מבלי השאיר להם נשמה. וילקטו אותו בבקר בבקר וחם השמש. ואם ע"ד אנקלוס, יאמר שהיה מהשגחתו יתברך כי כאשר תמו ללקוט מאז והלאה מיד היה מתמסמס כחום היום כדי שלא יפול לב עליו להוסיף לקחת להותיר מה שלא היה כן מתחלה אלא שהולך ומתמסמס כל היום כלו. (ז) אמנם כבר יראה שפשט הכתוב חוזר למן הנלקט למאכלם כי הנה המן היה בתחלה גרגירים מקשיים ויבישים לפי מה שיאות לצורך לקיטתו בנקיות בכנפי בגדיהם או במה שיזדמן להם מהכנים כמ"ש הכתוב (במדבר י"ח) והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח. שטו העם ולקטו וגו'. והיה זה סבה לשיעלה על לבם להותיר ממנו לשמר ולזה אמר כי מאז ואילך אותו הנלקט כאשר חם השמש עליו היה מתרכך ומתמסמס עד שאינו ראוי לקיום כלל רק לאוכלו ביומו ובזה כבר יסיחו דעתם מזה לגמרי והוקבעה בלבם ההישרה הנכונה שאמרנו: ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העומר לאחד ויבאו כל נשיאי העדה ויגידו למשה חז"ל (ש"ר פ' כ"ה) למדו מכאן שעדין לא הודיעם משה מה שנאמר לו והכינו את אשר יביאו והיה משנה ולזה הגידו למשה ראה זה מצאנו ואז אמר הוא אשר דבר ה' וגו'. (ו) וע"ד הכתוב יראה כי משמעות הדברים באומרו והכינו את אשר יביאו והיה משנה וגו' הוא כי אחר שיכינוהו יצלח ויתברך בידיהם ובמעיהם עד שיספיק להם ללחם יומים ועל זה הענין יהיה משנה על אשר ילקטו יום יום וכשראו שהוא משנה בשעת הלקיטה תמהו והגידו למשה והוא השיב להם הוא אשר דבר י"י וגו'. ירצה הוא מה שהוגד לכם מתחלה והוא מה שנעשה עכשיו כי דבר אחד הוא כי מה שאמר והכינו את אשר יביאו והיה משנה אין הכוונה שיהיה משנה אחר ההכנה ולא קודם. רק לזרז אתכם על ההכנה מהיום הששי למחרתו בא האלהים וכמו שת"א ית דאתון עתידין למיפא איפו וכו'. כי העודף מלחם משנה הנמצא ביום ההוא יהיה למשמרת וגו': ויניחו אותו וגו' ולא הבאיש וגו'. והנה לא צוה להם השם יתעלה שימדדו מתחלה שני העומר לאחד לפי שיהיה הנס אשר יעשה להם בזה הערה גדולה וזרוז נפלא שכל המתנהג על הספק הנאה בכל ימי חייו שהם כדמות ששת ימי המעשה שיחוייב לו כי בע"ש שהוא אחרית ימיו ימצא בידו לחם יומים. והוא מה שאכל וישבע בעולם הזה וישאיר אחריו טובה וברכה לחיי העולם הבא וכמו שאמר למעלה (תהלים קכ"ח) יגיע כפך כי תאכל וגו'. אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא (ברכות ח'.): (ח) ולזה אמר לענין המן אכלוהו היום כי שבת היום לי"י היום לא תמצאוהו בשדה. ולענין ההישר' הנמשלת בו. חזר ואמר ששת ימים תלקטוהו ביום השביעי שבת לא יהיה בו. כי בעולם ההוא לא יאכל אדם כ"א מהמשומר לו מקדם כי ביום ההוא לא ימצאוהו וכמו שאמר (ע"א ג'.) היום לעשותם ולא למחר לעשותם (ט) והנה כמו שנמצאו בהם מן המותירים והיה הקצף עליהם גערה גדולה לחמדני' כמו שהונח, כן נמצאו בהן מן היוצאים ללקוט ביום השביעי והיתה גערת ה' בהם תוכחה ומחתה לפועלי און הממאנים לשמוע מוסר ועוזבים תורה ומצות בחייהם לבנות להם שוא ותפל בעולם האבדון וההפסד כשבאו לשם באות נפשם ללקוט ולא מצאו בושו והכלמו חפו ראשם והוא מה שאמר על זה עד אנה מאנתם לשמור מצותי חקתי ותורותי. ראו כי ה' נתן לכם את השבת וגו'. (ט) יאמר כן כי הענין ההוא שחטאו עליו הוא דבר שכל התורה כלה חקותיה ותורותיה תלויין עליו. ראו בעיניכם במה שראיתם במן כי ה' נתן לכם השבת הגדולה ההוא שאתם צריכין לשמור ולעשות אלו התורות לשבות בו ולנוח בו על כן אני נותן לכם ביום הששי לחם יומים כדי שתהא לכם הערה ועדות נפלאה לתכלית הצלחתכם ולכן שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו הנאות לו ביום השביעי הלז:
עקידת יצחק
אמנם האמת הברור מה שגזר בזה הרב המורה (ה' תשובה שה) על עצת החכם אשר זכרנו פעמים והוא שהוא יתברך יודע אלו הענינים בידיע' סגוליית נפלא' משארת טבע אפשרותם מבלי שיצטרך האדם להוסיף על החקירה זו פן יתבלבל בה. ואולם מה שעלה בדעתי על אלה הענינים יבא בקרוב אצל הידיע' בכלל אצל העקידה ב"ה שער כ"א ויושלם בפירוש הפרש' שנזכר שער ק"ג ב"ה. אמנם זה הדרוש קימו אותו חז"ל על זה האופן בכמה מקומות אם במ"ש עשרה דברים נבראו ערב שבת בין השמשות (אבות פ"ה) כמו שיתבאר בשער הנזכר אצל אילו של יצחק ב"ה. ובמה שאמרו המלאך הממונה על ההריון לילה שמו (נדה ט"ז:) כמו שיבא פ' חיי שרה שער כ"ב ב"ה. אמנם מי שביאר בו בברור במלות קצרות ושלמות ענין הוא ר' עקיבא האלהי שאמר הכל צפוי והרשות נתונה וכו' (אבות פ"ג) אמנם היותו גוזר על עצם הדרוש באמרו הכל צפוי והרשות נתונה כבר פרסמוהו הראשונים (הרמב"ם אבות שם). ואני רואה כי בשאר דבריו השלים תוכן הענין ואמתתו. וזה כי ענין הסכמת שתי אלו הגזרות הנראות הפכיות אמר שלא ינתן משפטו אלא בטוב ומבחר העולם שהוא השכל הנקי השוקל הדברים בכף מאזנים ומכריח אל צד היושר והאמת. והנכון שיכוין אל השכל האלהי הנבואיי המכשיר אותנו ויהי מאמרו שוה למאמר שלמה החכם אל תוסף על דבריו כמו שאמרנו. גם אמר כי זה הענין מחפשיות הבחיר' לגמרי אינו אלא לפי רוב המעשים אשר יעשו אותם מין האדם כי ודאי יש מעשים רבים אשר יעשום האנשים לא לפי בחירתם אלא שיוכרחו בהם מפאת השגחה האלהית ע"ד השכר או העונש כמ"ש ידעתי ה' כי לא לאדם דרכו (ירמיהו י׳:כ״ג) כמו שאנו עתידין לבאר בפרשת וישלח שער כ"ו ב"ה. האמנה כי תשאר הבחירה האנושית חפשית לגמרי בכל חלקי המעשים האנושיים עם היות קצת ענינים כוללים ונמשכים מהם מיועדים מפאת החפץ האלהי הנה זה יתבאר היטב בספורי מכירת יוסף וזולתו בשער כ"ח שהוא המיוחד לזה ב"ה. והנה שנמשך לנו הדבור בלתי מה שנמשכו קצת חכמינו אחרי דעות פילוסופי האומות הקדמונים אשר לא משכו בעול דת האלהית כלל וספור מה שנפרד מהם הרב המורה בזה הענין המיוחד. האמנה כי במה שאמר מענין הנבואה אינני רואה אותו יוצא מכללם וזה במה שיובן ממנו מהוראת דבריו אשר בנבואה כי הוא כבר תאר אותה ותלה חייוב מציאותה בסבות טבעיות. מכללם אמר זה לשונו תדע כי כשיהיה איש מהאנשים עצם מוחו בעקר בריאותו על תכלית שיוויו בזכות חמרו ומזגו המיוחד בכל חלק מחלקיו ובשיעורו והנחתו ולא ימנעוהו מונעים מזגיים מפני אבר אחר ואח"כ האיש ההוא למד והתחכם וכו' (מ"נ ח"ב פ' ל"ו) ושכבר יהיו מעלות הנבואה כפי שלמות הנביא בזה ושאר הדברים אשר מהם ירצה מ"ש כמו שנבאר עוד בשער ל"ה אשר ניחדהו לדבר בענין הנבואה כנזכר ב"ה. ויותר מזה נראה מתלותו הרבה דברים מספורי התורה היותם במראה הנבואה מהם שביארם ומהם שתלאם בסימנים ורמזים בפרק מ"ב ופרק מ"ו חלק ב' ירצה בזה שאלו הענינים הנפלאים לא נמצאו רק בדמיון הנביאים שאם הונחו נמצאים כן בפעל הנה לא תסכים הנבואה המסופרת בתורה עם הנמצאת אצל הפילוסופים וכבר אמר עליו מפרש דבריו כי הוא קולעו אל נסיון העקידה הנזכר בפ' זו וכבר הייתי מליץ בעדו ממה שאמר בפרק כ"ד חלק ג' מתועלות העקידה וגם במה שכתב בפרק מ"ה חלק ב' ז"ל. המדרגה הי"א שיראה המלאך ידבר עמו במראה כאברהם בשעת העקידה וזה אצלי העליונה שבמדרגות הנביאים אשר העיד הספרים בענינם ע"כ. שכל זה מה שיורה היותו זה הענין בהקיץ ופועל אותו בשלמותו אמנם יש עדין דברים בגו משאירים הדבר בספק. וברוך היודע מה בלבו וכל זה יוצא להם בהמשך אחר הפילוסופים הממששים באלו הדברים האלהיים כאשר ימשש העור כמ"ש. כי האמת הברור שהנבואה היא למעלה מהשכל האנושי כמו שהשכל הוא למעלה מהחושים כמ"ש הש"י לשמואל כי האדם יראה לעינים וכו' (שמואל א ט״ז:ז׳) כמו שיתבאר בפרשת ויצא שער כ"ה ב"ה. והנביא אומר כי לא מחשבותי מחשבותיכם וכו' (ישעיהו נ״ה:ח׳) הלא כה דברי כאש (ירמיהו כ״ג:כ״ט). ואחשוב שאלו הן דעות נביאי השקר אשר היו בימיהם ההם אשר עליהם אמר הנביא אשר אתו חלום יספר חלום (שם) וכיוצא. אמנם דבר ה' הוא אשר יאיר ויזהיר בהגיד גדולות וברורות אשר אינן בחק האדם להשיגם. והנה בדעות המונחות בתורה האלהית יצדק מאד משל העור ששמו הפילוסופים כי אותם הדעות יקבלם בעל הדת לאמונה ויקבעם בלבו מצד הרגלו בהם. אמנם כשיזכה לעלות לראות במחזה אלהים הנה יראם בעין שכלו וידעם ידיעה אמתיית שלא ישער אפשרות חלופם ואז באמת יתקיים בידם מה שידעו מאמתית העיונים בתוספת אמתות ותענוג וע"ז אמר הכתוב והולכתי עורים בדרך לא ידעו וכו' (ישעיהו מ״ב:ט״ז). כי לפי שהוא מיעד לעתיד לפקוח עינים עורות על הדרכים אשר יפרש בכתוב אמר כי אין כל חדש שאלה הדברים כבר עשאם בימי הנביאים שהרגילם על זה האופן תחלה כעורים היודעים בהרגל ואחר כך בפקוח עיניהם ולבן שלא יעזוב מעשות בהם. והנה בשער י"ג בטלנו דעות המחלישים הנסים והנפלאות בדבור מספיק. אמנם במ"ש על הרבה מעשים המסופרים בתורה לסתם מעשה, שהיו במראה הנבואה, חלילה חלילה כי זה לא הטיל הכתוב להכרת שום חכם ומשער כלל אלא עדות ה' נאמנה בכל מה שספרה מהם כי אחר שנדע שאין מעצור לה' לצוות ולעשות ברב או במעט מי מעכב שיהיה הדבר כן ואסור לשמוע מפיהם דבר מהם רק במה שיעיד הכתוב במראה, שהוא במראה כמ"ש (ביחזקאל ח׳:ג׳) ותבא אותי ירושלמה במראות אלהים ולסבה זו אני רואה שספור הג' אנשים הבאים אל אברהם סמוך למילתו קרוב הוא שיהיו במראת הנבואה לא מהטעם שכתב הרב המורה ז"ל (שם) והנמשכים אחריו כמה שכתב אלא מפני שנראה בעיני שהכתוב עצמו אומר כן פעמים האחד באומרו וירא וירץ לקראתם שהוא מיותר אליבא דכ"ע אלא אם רצה לומר שהיה רואה שרץ לקראתם לא שרץ בפועל. והשני מה שחתם באותו ספור ואברהם עודנו עומד לפני ה' יאמר בפירוש כי עם היות שנראה שנעתק משם והלך הנה והנה הכל היה ספור מה שנראה אליו בעומדו שם לפני ה' ואם זהו פי' הכתוב הרי הספור הזה הוא אצלי כמאמר והנה סולם וכו' (בראשית כ״ח:י״ב) כי כמו שספר שהסולם ההוא היה בחלום ספר שכל זה היה במראה כענין וארא בחלום והנה העתודים כו' (שם ל"א) וכדומה. והנה הרמב"ן ז"ל כ' על הרב המורה שדברים אלו אסור לשומעם מפני שבא בטעות כללותו כמ"ש. ואני מתירו לעצמי מפני שטענתי חזקה ונכונה מלבד מה שאמר באומרו בתחלה וירא אליו יי' ולא נזכר על מה נראה ומה דבר כלל רק מה שאמר וישא עיניו וכו' יראה שהוא כלל ופרט כמאמר ר"ח. ולא ננעלו שערי תשובות נכונות אל הספקות אשר ערך כנגד זאת הסבר' כמו שאומר. ראשונ' אמר ואם במרא' לא נראו אליו רק אנשים אוכלים בשר איך אמר וירא יי' אליו כי הנה לא נראה לו הש"י לא במראה ולא במחשבה. הנה לפי דבריו לא ראה אברהם לא בחלום ולא בהקיץ מלאכים אחר שראה אותם אוכלים בשר. כמה נפלאו דבריו אלו בעיני ואיך לא זכר הרב אומרו וירא מלאך ה' אליו בלבת אש וכו' (שמות ג׳:ב׳) כי איך נראה אליו מלאך ה' והוא לא ראה ולא כיון אלא אל סנה בוער וכן ביעקב כי ראיתי אלהים פנים אל פנים (בראשית ל״ב:ל״א) והוא לא ראה ולא הרגיש תחלה אלא איש מהאנשים מתאבק עמו וכן בזה נאמר שנראה אליו ה' בשראה במראה ג' אנשים נצבים עליו שראה שהיה רץ לקראתם מביאם ומסעידם ואוכלים עמו ושואלים על אשתו ומבשרין אותה להיות לה בן כעת חיה והכל במראה הנבואה. שנית אמר והנה א"כ לא לשה שרה ולא עשתה עוגות וכו' וא"כ בא החלום הזה ברוב ענין כחלומות השקר כי מה תועלת להראות בו כל זה. באמת אין להודות לו על זה כלל אדרבא בא חזון ברוב ענין ותועלות גדולים יותרו לפי דרכו הרבה ספקות הנופלות בענין:
עקידת יצחק
א באומרו וירא העם כי בושש משה וגו'. ויקהל העם וגו'. והלא לא נמצא שנתעכב משה אחר ארבעים יום כלום. ואף כפי מה שאז"ל כי באו שש ולא בא כסבורין שהיה היום ההוא מן המנין (שבת פ"ט) כמו שפרש"י ז"ל. איך היה להם שהות באותו יום אחר חצות להקהל על אהרן ולהרוג את חור ולעשות את העגל ולבנות מזבח לפניו כ"ש למאן דאמר (רש"י שם) שטעו ביום המעונן בין קודם חצות לאחר חצות ולפי שלא נתקררה בזה דעת חז"ל אמרו (שם) שהיו שם מעש' שטן: וגם שלא באו אל אהרן אלא בטענת כי זה משה האיש וגו' לא ידענו מה היה לו. מי שם מחסום לפיו שלא הודיעם כי בוא יבוא ולא יאחר. ואיך איפשר שלא יספיקו לו דברי רצוי ופיוסין לדחותם עד הבקר: ב אחר שלא הניעם אל זאת השאלה כי אם העדרו של משה הנה היה להם לבקש מאהרן שימלא מקומו ללכת לפניהם ומה להם ולאלהים. ומה רצו לומר אלהים אשר ילכו לפנינו: ג כי לפי הנראה הנה הם לא זכרו שיעש' להם אלהי זהב וגם לא הזכירו לא טלה ולא עגל והנה אהרן לא די שלא מיחה בידם אלא שהקדים פניהם באומרו פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו אלי ולא עוד אלא כשהביאו לו הוא לקח מידם ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה. ומי בקש זאת מידו. והקשה מכל וירא אהרן ויבן מזבח לפניו: ד באומרו לך רד כי שחת עמך אשר הוצאת וגו' סרו מהר וגו' עשו להם עגל מסכה ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם. כי למה לא יחס המעשה לעושהו כמו שאמר את העגל אשר עשה אהרן. ולמה לא בקש מידו. וחלילה שיהיה משוא פנים לפניו: ה באומרו יתעלה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא כי לפי ענינם יותר היה ראוי לומר כי עם כבד עון הוא. ועוד מה טעם הניחה לי ויחר אפי בהם היה לו לומר הניחה לי ואכלם: ו אומרו למה י"י יחרה אפך בעמך ואם לא עכשיו אימתי. עוד אומרו אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה הלא היא המחתכת הדין עליהם. וגם מאמר למה יאמרו מצרים אינה טענה וכי בשביל השוטים תלקה מדת הדין. גם כי מלת לאמר יתירה: ז הזכיר עתה בתפלתו ותדבר אליהם ארבה את זרעכם וכל הארץ וגו'. השתא גט בעי מיתב להו כתובה בעי מיניה. ואם נתכוון לזכור לו שבועת האבות הרי כבר השלים עמהם כמ"ש ואעשה אותך לגוי גדול. ולמה אחר זכרון זכות אבות בדבריו תחת שהיה לו להקדימו כמנהג בתפלה: ח באומרו והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא עם אומרם ז"ל (אבות פ"ה) שהלוחות היו מעשרה דברים שנבראו בין השמשות ומה טעם הרבה בכאן בשבחן ולא גמר הלולם כשאמר ויתן אל משה ככלותו וגו': ט מאמר קול מלחמה במחנה ויאמר אין קול וגו'. מאי נפקא לן מהמאמר ומהתשובה מאי דהוה הוה: י אומרו ויהי כאשר קרב אל המחנה וגו' ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וגו'. וכי אם לא ראת לא האמין מה שא"ל האל יתברך: ולמה לא הניחם בהר או לא שברם שם בשעת חמה: יא אומרו ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש דמאי שרפה שייכא ביה. יב באומרו מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו וגו'. שיראה שהוא דבר שהיה לו לעשותו אם עשו לו דבר רע: יג בתשובתו אתה ידעת את העם כי ברע הוא. כי הן לו יהי כדברו היה לו לדחותם יום או יומים כמו שאמרנו ראשונה כל שכן שכחש מעשה שעשה בעגל ומה שצר אותו בחרט ומה טעם ואשליכהו באש ויצא העגל הזה. וסוף דבר כיון שנאמר וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן יש לתמוה איך לא הענישו. וכ"ש ממה שנאמר ויגף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן טוביה חטא זיגוד מנגד (פסחים קי"ג:). ומה רצה באומרו מלאו ידכם וגו': יד באומרו אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב כי לא הזכיר מה שידע מפיו תחלה ולפי מה שאמרו חז"ל (יומא פ"ו:) שצריך לפרט החטא הי' לו לומר עגל זהב. ועוד אחר שנאמר וינחם ה' על הרעה מה לו לבקש עוד עליהם: טו אומרו בעת ובעונה הזאת לך נחה את העם וגר כי היום לא יום בשורה הוא ודי עתה במחילה לבד. ואיד יתכן עם זה אומרו ביום פקדי ופקדתי. טז אומרו וישמע העם את הדבר הרע הזה כי אחר שהדבר היה רע מפורסם אין צריך לפרש כי אבלותן מוכיח עליהם שהכירו רעתו. ואע"פ שהוא ספק נקל יש במשמעו הבנת הכתובים: יז אחר שאמר הכתוב ולא שתו איש עדיו עליו למה הוצרך אחר כך לומר ועתה הורד עדיך מעליך וכן נאמר עוד ויתנצלו בני ישראל את עדיים וגו'. וגם הוא ראוי לדעת עדי זה שדבר בו הכתוב מה הוא. ועוד אומרו אמור אל בני ישראל אתם עם קשה עורף רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך ועתה הורד וגו'. כי מצד אחד חדש להם לשבח וחבה והוא אומרו בני ישראל מה שלא זכר זה בכל הפרשה רק העם או עמך ומצד אחר מגזמם לאמר רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך. והנפש לא תמלא ממה שכתב הרמב"ן ז"ל בזה כמו שיבא ב"ה: יח באומרו ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד וגו': כי מה טעם שיזכור בכאן מה שהיו נוהגין בו בצאתו ובבאו. ושם יאמר טעם ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל מצורף למה שאמרו רז"ל (ב"ב ע"ה.) פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה זקנים שבאותו הדור אמרו. ואחר זכרון אלו הספקות נבוא אל הביאור: