שִׁבְעָה דְבָרִים בַּגֹּלֶם וְשִׁבְעָה בֶחָכָם. חָכָם אֵינוֹ מְדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁהוּא גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְחָכְמָה וּבְמִנְיָן, וְאֵינוֹ נִכְנָס לְתוֹךְ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ, וְאֵינוֹ נִבְהָל לְהָשִׁיב, שׁוֹאֵל כָּעִנְיָן וּמֵשִׁיב כַּהֲלָכָה, וְאוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן, וְעַל מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע, אוֹמֵר לֹא שָׁמָעְתִּי, וּמוֹדֶה עַל הָאֱמֶת. וְחִלּוּפֵיהֶן בַּגֹּלֶם:
גן נעול
והפירוש המתוקן נראה בעיני, שמאמר זה כולו שפה אחת ודברים אחדים. והוא מאמר של חכמה לא שיחת נשים. כי הכתוב תאר האשה הזאת "אשה חֲכָמָה" וחכם לא יענה דעת רוח, וצריכין להיות כל דבריו כהלכה וכמשפט. וכן שנינו (אבות, ה) "שבעה דברים בחכם וכו' שואל כענין ומשיב כהלכה". דע כי השם ב"ה מרחם על כל מעשיו, ואינו חפץ במות המת. כמו שכתוב בספר יחזקאל (יח, כג) ובשאר דברי הנביאים. וכשאדם חוטא יאריך לו השם למען ישוב מאולתו ושב ורפא לו. כי אם יגוע בעונו מיד, יאבד שני עולמים, העולם הזה שמת בקוצר ימים, ונדחה ממחיצת העולם הבא בעבור שלא השלים נפשו תחת השמש בחכמה ובכשרון. כי נפש האדם עליונה ונשארת אחר הִפָּרְדָה מן הגוף והולכת לֵאור באור החיים כמבואר למעלה (חדר ג' חלון א'). ולפעמים אם יאריך הרשע ימים יהיה לרעתו וישחת יותר, ואז יהיה כצל ולא יאריך ימים. וכדרך (דברים ז, ו) "ומשלם לשונאיו וגו' לא יאחר לשונאו". ויפה בארנוהו בפתיחתנו לבית הראשון.1הכוונה העשירית ומשקל הטוב והרע בעינינים כאלה נעלם מלב בני אדם. ואין בנו מבין לדעת מי ראוי לחיות, ומי ראוי למות, זולתי השם ב"ה לבדו יודע משקל זמן החיים תחת השמש לכל איש ואיש. והמת קודם הזמן הראוי לו אפילו תאמר שהלך בצדק ובחכמה, הנה הוא נדח ממחיצתו ומעלתו שהיה משיג, אם השלים זמנו וטהר נפשו יותר. וכל שכן אם הלך בעצת רשעים ומת קודם זמנו שהוא נדח דחי גדול. ובעבור כן הקפידה התורה מאד על שפיכת דם האדם. ואמר הטעם (בראשית ט, ו) "כי בצלם אלהים עשה את האדם". כלומר בעבור שיש בו נשמת חיים העתידה לבא אל האלהים כשתשלים ימי חייה תחת השמש. ועל כן כשנתן לנו תורה ומצות ומשפטים ודינים לזַכּוֹתֵינוּ ולקדשנו וצונו בארבע מיתות בית דין לדון בהם החוטאים. והיה זה לזַכּוֹתֵינוּ, ומטעמים אחרים כתבתים בספר "רוח חן".2חכמת שלמה, פרשה יב, פסקא טז (עמ' 185) כי לולי כן היה הוא ב"ה מכלה הקוצים מן הכרם, כי הוא אלהי עולם שופט כל הארץ. אבל חָפֵץ לזַכּוֹתֵינוּ ונתן הדינים ביד שופטי ארץ. ולפי שגלוי לפניו שאין אנו מבינים מי יחיה ומי ימות, וכדרך שכתבנו. על כן שָׂם גדרים ידועים ודקדוקים רבים, וכולם למלט נפש החוטא מן המות. כמו החקירות והדרישות ועל פי שנים עדים. ואם השופט עצמו ראה בעיניו מעשה הרשע, ובאים שני עדים ומעידים אלא שלא נתכונה העדות כמשפט התורה, אינו רשאי לחייבו. וצריך שתהיה התראה. ועל כולם נאמר "והצילו העדה" וכיוצא בזה. כי כל עוד שלא נתקבצו כל הפרטים והדקדוקים האלו, אי אפשר לנו לחייבו במשפט. אבל מוטל עלינו להצילו ואפילו ברור לנו כשמש שעשה החטא, וכדרך שבארנו שהשופט עצמו ראה בעיניו. והטעם כי מאת ה' היתה זאת שינצל למען האריך לו. כי רואה ה' שאין זמנו עתה להפטר מן העולם, וזה נעלם מעינינו. וכן אם רואה השם כי מיתתו עתה טוב לו, מסבב הדבר שיהיו עדים והתראה ושיפול ביד בית דין וימיתוהו לכפר על כל עונותיו. ועל זה אמרו קדמונינו ז"ל (סנהדרין מג, ב) שכל המומתין מתודין ויש להם חלק לעולם הבא. וכמו שהדבר הזה נוהג במשפטי התורה המסורים לבית דין, כמו כן נוהג במשפטי המלוכה הנמסרים למלכים. שהן דרכי תורה ותעלומותיה לשפוט אנשי הזדון העושים ביד רמה. וגם בהם יש דרכים ידועים מקובלים ודקדוקים רבים כפי הקבלה הנאמנה. ובהקבץ כל הפרטים כראוי, אז ראוי למלך לדונו במשפט המלוכה, כי מאת ה' יצא הדבר. ואם לאו, שיש בו ספק, חזר הדין להיות כמו במשפטי התורה המסורים לבית דין וחייב להצילו. כי אולי אם ימות עתה יהיה לרע לו, ותהיה נפשו נדחת מן המעלה שהיתה מוכנת להגיע אליה. וכמו שאמרנו. ודע כי מלת "מות" בלשונינו הקדוש הונח על מיתת הגוף בהפרד ממנו נשמת החיים. וזה מפורסם בכל מליצות כתבי הקדש.
נתיבות עולם
והכל ששה דברים הם, כי היש אומרים הוסיף עוד אחד, עד שהם שבעה. כי כל דבר יוגבל על ידי ששה ושבעה, ודבר זה בארנו בפרק בעשרה (אבות פ"ה מ"ז), עיין שם ותמצא מבואר, כי שם נתבאר באריכות. ולכך נותן ששה דברים לתלמיד חכם, וליש אומרים שבעה, הכל מבואר למעלה, כי על ידי מספר זה יסודר לגמרי. וכן בפרק אלו עוברין (פסחים מט:), תנו רבנן, ששה דברים נאמרו בעם הארץ וכו'. וגם שם "ויש אומרים, אין מכריזין על אבידתו". שתראה מזה כי הכל דבר אחד; כי עם הארץ הוא הפך התלמיד חכם, ועם הארץ משולל מששה מעלות שאמר שם, ויש אומרים שבעה. ותראה מזה כי דברי חכמים הכל נאמר על דרך החכמה, ונתבאר בפרק בעשרה (דר"ח פ"ה מ"ז) ענין זה באריכות, עיין שם.
נתיבות עולם
ויש להבין דברים אלו, כי כל אלו דברים שייך למדריגה השכלית, ולכך* אמר (פסחים מט:) "ששה דברים נאמרו בעם הארץ", כי יש למדריגה השכלית ששה בחינות, גם שבעה, אף שאין לו השביעי כמו הראשונים, ולכך "יש אומרים" שבעה, כי השביעי הוא מצד מה בלבד, ואינו הכרחי גמור כמו ששה האחרים. ודבר זה ידוע למי* שיודע סודי החכמה הפנימית איך כל הששה, גם השביעי, רחוק מן עם הארץ, ובארנו זה בפרק בעשרה (אבות פ"ה מ"ז), עיין שם. וכשם שאמר* כאן "ששה דברים נאמרו בעם הארץ", ו"יש אומרים" מוסיפין השביעי, וכמו כן אמר (ברכות מג:) "ששה דברים גנאי לתלמיד חכם", ו"יש אומרים" מוסיפין השביעי, שבזה תוכל להבין כי דברי חכמים נאמרו בחכמה. כי עם הארץ רחוק הוא מן השכלית, והמדריגה העליונה השכלית הזאת נמצאו בה שבעה מעלות, ולפיכך יש ששה דברים, ויש אומרים שבעה, שאין ראוים לעם הארץ. והתלמיד חכם שיש לו המעלה השכלית, ראוי שירחיק כל אשר הוא הפך זה, ולכן יש גם כן ששה דברים גנאי לתלמיד חכם, ויש אומרים שבעה.