כָּל מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ:
פרי הארץ
ברש"י ז"ל ויקח קרח שלקח מקח רע לעצמו, הנה אמרו רז"ל באבות "כל מחלוקת כו', איזה מחלוקת שהיא לשם שמים כו', ואיזה מחלוקת כו', זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (אבות ה, יז), הענין הוא, ידוע שעיקר כוונת בריאת העולם, הוא עד שיגיע בהשתלשלות למקום הבחירה ברע או בטוב, אשר ברא את האדם ישר לדעתו מאוס ברע ובחור בטוב, וכבוד ה' מלא כל הנבראים מגבוה על גבוהים עד השלשול קטן שבים אפילו הקליפות, כמאמר "ואתה מחיה את כולם" (נחמיה ט, ו), כי צורך העולם בהם, ועיקר מעשה האדם להוציא יקר מזולל, בסוד "ומלכותו בכל משלה" (תהלים קג, יט), להכרית הקוצים ובחור בחיים בכל אשר יפנה ישכיל ובכל דרכיו ידעהו, מה זה ועל מה זה כי הקרה ה' לפניו, ומי ברא אלה, הלא ה' זו המהווה כל הויות ומחיה אותם, הסובב וממלא אותם, ומי נתן לשכוי בינה בין בדברים ועצה ודעת טוב ורע, ועתה למה ירע לבבו להתדבק ברע, יחליפנו וימיר אותו רע בטוב הגנוז בתוכו המחיה אותו שהוא חי החיים. ובזה נפש אדוניו ישיב לבעליו בהוציא יקר מזולל, להקריב קרבן להוי"ה אשה ריח ניחוח, נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו, כי רצונו בבריאת העולם הי' דוקא בגשמי, שיהיה מלא כל הארץ כבודו גם-כן במקום שיש בחירה, להוציא יקר מזולל שהם הקליפות. וזהו "אשה ריח ניחוח לה'" (ויקרא א, ט), שהוא ממקום הנוקבא והקליפות, וזהו שאמר ונעשה רצונו, פירוש שאמר עשרה מאמרות בשביל השתלשלות הגשמי וחומרי כזה, ואף-על-פי-כן נעשה רצונו, "ומלאה הארץ דעה כמים וכו'" (ישעיהו יא, ט), פירוש כי הארץ הוא הגשמי והוא הצמצום היותר גדול באור-אין-סוף ברוך הוא, להחיות עפר הארץ ומלואה ולהיות סובב אותה ולמלאות אותה, וזהו ומלאה הארץ דעה כמים שהם התפשטות כידוע, נמצא שעיקר בריאת העולם הי' הצמצום, וזהו באורייתא ברא קוב"ה עלמא, ואמרו רז"ל "נסתכל בתורה וברא את העולם שנאמר "ואהיה אצלו אמון" (משלי ח, ל)" (בראשית רבה א, ב), כי התורה מפי הגבורה ניתנה שהוא הצמצום, ואמרו רז"ל "שהיא אש שחורה חרותה על אש לבנה" "מדרש תנחומא בראשית א".
שפת אמת
במדרש אח נפשע מקרית עוז ה' עוז לעמו יתן כו' יברך עמו בשלום. דאיתא בזוה"ק קרח פליג על שלום כו' ולית עלמא אתקיימא אלא על שלום ושבת אקרי שלום כו'. כי באמת שורש הכל אחדות אחד כי השי"ת ברא הכל רק שבעוה"ז יש פירוד. וזה עצמו ענין הבריאה כמ"ש מקודם היה הוא ושמו אחד כו'. ובאמת הקשו החוקרים איך יבוא מאחד המיוחד דברים מפורדים. אבל באמת על ידי השבת מתקיים הבריאה כי באמת התורה מקיים הכל ובאורייתא ברא קוב"ה עלמא. פי' ע"י שכל א' מבטל כל מעשיו לקיים משפט התורה עי"ז נעשים אחד כמ"ש ז"ל ע"פ עושה שלום במרומיו שר מים ואש ביחד ועושין שלום כדי לעשות רצון המקום. כמו כן הצדיקים ע"י שכל אחד מבטל את כל אשר לו בעבור רצון הבורא על ידי זה מקיימין העולם. והוא פשוט מצות שבת שמבטל כל אחד מעשה ידיו ואינו עושה מלאכה ובזה נעשה שלום וזה מקיים העולם. וכשיש זה השלום ממילא מתעלה כל הבריאה לשורש האחדות והיא התורה שנותנת חיים לכל הבריאה ונקראת עוז. והשלום והשבת קרית עוז שהוא הכנה אל התורה שנק' עוז. ולכן בשבת ניתנה תורה לישראל. ובמשנה כל מחלוקת שהוא לשם שמים סופה להתקיים. הוא ג"כ כנ"ל שכל אחד יש לו דיעה מיוחדת ואין דיעות בני אדם שוה. אך כשכל אחד רצונו לשמים בזה מתאחדין להיות אחד. וכן ימי המעשה שכל אחד עוסק בעבודה מיוחדת הן בגשמיות או בתורה ועבודה שיש ג"כ מחלוקת כמ"ש זו מחלוקת הלל ושמאי. וכשהיא לשם שמים סופה להתקיים פי' לבוא לאחדות והוא בש"ק שסוף כל מעשים הנעשים בימי המעשה לש"ש יש להם עלי' בש"ק כנודע. ואיתא איזהו מחלוקת שאינה לש"ש זו מחלוקת קרח ועדתו. אף כי נראה שרצה קרח להיות כה"ג ועובד ה'. עכ"ז לגרמייהו הוא. כי גם מי שרוצה לתקן עצמו לעלות למדריגה אינו נקרא לשם שמים. אף כי גם זה טוב הוא. כן נראה לכאורה. מ"מ כשהוא במחלוקת צריך להיות ממש לשם שמים בלבד ואז ניתקן לבוא לאחדות. אבל ביש בו קצת נגיעה צריכין להיות רק בשלום. [כי בודאי אם הי' כוונת קרח רק לשמים הי' מכיר האמת והי' חוזר בו וז"ש שאם אינו לשם שמים אין סופו להתקיים פי' שאינו בא לאחדות ונשאר במחלוקת ונמצא נכרת ונאבד מהכל כנ"ל]:
שפת אמת
ורדפו כו' חמשה מאה כו'. ברש"י אין דומה מרובין העושים התורה. והוא הרדיפה עצמו שהוא רדיפת האמת ללחום מלחמת ה' בעמלק. וכל המחלוקת צריך להיות לשם שמים ולהכניס עצמו בכלל ישראל. וב' הדברים נסמכו במשנה כל כנסי' לש"ש ומחלוקת לש"ש כו'. כי המחלוקת צריך להיות בכח הכנסי' באהבת ישראל והקב"ה. וכ"כ ורדפו מכם חמשה כו':