הוּא הָיָה אוֹמֵר, בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא, בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה, בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת, בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד, בֶּן שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה, בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדֹּף, בֶּן שְׁלשִׁים לַכֹּחַ, בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה, בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵצָה, בֶּן שִׁשִּׁים לַזִּקְנָה, בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׂיבָה, בֶּן שְׁמֹנִים לַגְּבוּרָה, בֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ, בֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם:
שו"ת חתם סופר
שוב עיינתי במכתב מעלתו שכ' שעמד חמה שנה תמימה או עוד יותר אולי ט"ס הוא וצ"ל יום תמים כי לא ידעתי מה תועלתו בהאריך זמן תנועת אבותינו במדבר ולאחר ביאתם לא"י ועוד שצריך נס שהספיק מן לשנה תמימה אולי לא ירדתי לעומק דעתו בזה, וצריך אני לעשות לי רב בשנות מרע"ה שהי' בן שמונים שנה בעמדו לפני פרעה בפ' וארא בתחלת שליחותו ומשפט מצרים יב"ח כמבואר במס' עדיות נמצא פסח שיצאו ממצרים נעשה מרע"ה בן פ"א בז' אדר שלפניו ונשתהו במדבר מ' שנה הרי קכ"א ואיך אמר בן מאה ועשרים שנה אנכי היום אם לא נדחק בן שמונים דפ' וארא היינו שעברו ע"ט שנים ונכנס לשנת שמונים משנותיו ובן מאה ועשרים דפ' וילך שעברו כבר ק"כ ונכנס יום א' לשנת קכ"א ואין המספרים דומים ועי' שיטת רש"י כתובות נו"ן ע"א בת י"ב לתענית שר"ל כניסת י"ב ודומי' דהכא עשר למשנה וכן משנה דאבות בן ה' למקרא בן עשר למשנה לא דמי לבן י"ג למצות שבאותה משנה וע"ש בשני דבורי תוס' ד"ה בר שית כבר תריסר וכו' ע"ש וקצת יש סמך להנ"ל דהרי כל היכי דלא כתוב ומעלה משמע יום בשנה חשיב שנה ועי' לשון רש"י בכורות מ"ט ע"א ד"ה מספקא לי' ולרמב"ן ר"פ כי תשא והכא גבי בן שמונים דמרע"ה לא כתוב ומעלה משא"כ בן מאה ועשרים כתוב אנכי היום ודרשו חז"ל היום מלאו והוה כמו מעלה נמצאת אומר ששני המספרים אינם שוים ועדיין צ"ע:
ספר התשב"ץ
תשובה: בפ' לא יחפור איתא בגמ' (שם) וכן בפ' נערה שנתפתתה (כתובות נ' ע"א) ופי' אספי ליה כתורא האכילו תורה בעל כרחו כמו השור שנותנין עליו עול על צוארו ויש לו חברים בגמרא בפ"ק דפסחים (ג' ע"ב) (באליה) [מאליה] מי ספו לך ובפ' גיד הנשה (חולין צ"ה ע"א) הוה ספינא לך משופרי שופרי וכן בפ' כל הבשר (חולין ק"ו ע"א ע"ש) הוו אכלי פירי ולא ספו לי לי מידי וכן במקומות רבים והם לשון אכילה ואספי לי כתורא הוא משל מקריאת התורה הרבה כמו שנותנין עול על צוארו וכדאמרי' בפ"ק דע"ז (ה' ע"ב) כשור לעול וכחמור למשוי או כאכילתו שהיא אכילה גסה הרבה ודע כי הקשו על מימרא זו דמשמע מינה שאין לקבל תלמידים אלא עד שיהיו בן שית ממתני' דאבות שנכתבה בסידורים והיא ברייתא דתנן התם (פ"ה מכ"א) בן חמש שנים למקרא ותרצו דכי תנן במתני' בן חמש שנים למקרא היינו חמש שלמים ונכנס בשנת שש ורב כי אמר משית קבל מתחלת שית קאמר. ומה שכתבת משית ועד שבע טעות הוא בנסחתך ובגמ' הכי גרסי לה עד שית לא תקבל מכאן ואילך קבל. עוד יש לתרץ כי בן חמש למקרא ר"ל שאביו מלמדו בביתו לחנכו ומשנת שש ולמעלה מוליכו למלמד תינוקות ורב שמואל בר שילת מלמד תינוקו' היה כדמוכח בכתובות (ס"ב ע"א) ובבתרא (ח' ע"ב) ובהרבה מקומות על כן אמר לו רב עד בן שש לא תקבל וגרסת הגמ' א"ל רב לרב שמואל בר שילת עד בר שית לא תקבל מכאן ואילך קבל ואספי ליה כתורא:
חוות יאיר
והנה לפום ריהטא משמע ממשנה דאבות דתנן "בן חמש למקרא בן עשר למשנה בן ט"ו לתלמוד" שלא יתחיל בן משכיל ללמוד ש"ס עד שיגמור כל ו' סדרי משנה ק"ו מדורות הראשונים שהי' לבם פתוח כפתחו של אולם ואנן כנקב מחט סדקית. אבל אין זה מוכרח רק בדורות ההם לא היו דברי המשנה בכתב והי' איסור לכותבם כ"ש שלא הי' דפוס כי נתחדש קרוב לדורות הללו כשי"ן שנה לכן הוצרכו לזמן רב ללימוד במשנה ומ"מ ודאי לא היו מתחילין ללמוד עמהם דיוקי המשניות ודקדוקיהן ומה שנתחדש מרמיותן ומשינוי לשונם עד שלמדו כל או רוב המשניות והכי מוכח מה' שנים של מקרא שהיו לומדין כל תנ"ך עם בניהם לפני שהתחילו במשנה.