וְכֵן הַבָּא עַל אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, אוֹ פְסוּלוֹת, כְּגוֹן אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר וּלְנָתִין, פָּסַל. וְלֹא חָלַק בֵּין בִּיאָה לְבִיאָה:
תוספות יום טוב
ולא חלק בין ביאה לביאה. פירש הר"ב בין ביאה כדרכה כו' דכתיב משכבי אשה. וכ"כ הרמב"ם. וברייתא היא בפרק ז' דסנהדרין דף נ"ד ובזכר הוא דכתיב וא"ר ישמעאל הרי זה בא ללמד ונמצא למד פירש רש"י הרי זה בא ללמד על זכר שחייב אפילו שלא כדרכה ונמצא למד. למשכב זכור לא אצטריך קרא דפשיטא לן דכל משכב זכר שלא כדרכה הוא אלא האי משכבי לאשמעינן אתא דהבא על אשה בין כדרכה בין שלא כדרכה חייב עד כאן. ומכל מקום תמיהני דלענין יבמה דרשו בברייתא בגמרא יבמה יבא עליה כדרכה ולקחה שלא כדרכה. ואמאי שבקוה לדרשה זו ודרשה דמשכבי אשה הוה ליה לפרש במשנה ב' לענין כל העריות [*ואין לומר משום דסבירא להו דמכיון דאמר ר' ישמעאל הרי זה בא ללמד כו' תו לא איצטריך להך דרשה דולקחה דהא דר' ישמעאל דרשא כוללת היא. הא ליתא דא"כ ולקחה למה לי אלא ודאי דמדר' ישמעאל לא שמעינן אלא לענין חיובא דומיא דזכר. אבל למצוה וזכיה כי הכא לא שמעינן דהא איכא למימר דלהחמיר ולחייב עביד רחמנא שלא כדרכה כמו כדרכה. משא"כ לענין מצוה וזכייה. הלכך ודאי דאצטריך ולקחה. ולפיכך צ"ל עיון על הר"ב והרמב"ם בזה. וא"ת היאך פי' הר"ב יבא עליה מ"מ הא אפיקתיה הך ברייתא לכדרכה הא פרכינן לה בסוגיא ומסקינן דלכדרכה מלהקים לאחיו שם נפקא. במקום שמקים שם. וכי אתא קרא בין בשוגג בין במזיד כו']:
משנת ארץ ישראל
מחיבור "מקצת מעשה תורה" מסתבר שבימי בית שני היה הנושא של נישואי כהן וישראלי (או כוהנת וישראלי) שנוי במחלוקת בין כתתית, והיה אחת הסיבות או האמתלות לפרישתם של בני הכת מעולם המקדש.66קימרון וסטרגנל, מקצת מעשה התורה, בעיקר עמ' 58: "ש[פרשנו מרוב הע]ם ומכל טמאתם מהתערב בדברים האלה ומלבוא עמהם". מבחינתה של ההלכה נישואי בת ישראל וכוהן מותרים לחלוטין (קידושין פ"ד מ"א ומשניות רבות נוספות), במקורות התנאיים מזכירים פעמים מספר ישראלים ה"משיאין לכהונה" (משנה, להלן פ"ד מ"ה; סנהדרין פ"ד מ"ב; ערכין פ"ב מ"ד), וכן "בת כהן שנשאת לישראל" (תרומות פ"ז מ"ב; יבמות פ"ו מ"ב, ועוד). אם כן נישואי "תערובת" כאלה קיימים, וישראלים המשיאין לכהונה הן משפחות ישראליות שלא נפל פגם בייחוסן ההלכתי, ואולי גם היו מיוחסות במישור החברתי (סנהדרין פ"ד מ"ה).
משנת ארץ ישראל
רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים נאמנת – והיא כשרה להינשא לישראל וצאצאיה יהיו כשרים להינשא לכהונה, ורבי יהושע אומר לא מפיה אנו חיים אלא הרי זו בחזקת בעולה לממזר ולנתין עד שתביא ראיה לדבריה – אין אנו יודעים מה טיבו של האיש אשר נבעלה לו ועליה מוטל להביא ראיה שהוא אינו פסול, שכן האיש הפסול, כגון הממזר או הנתין, פוסלים בת ישראל והיא פסולה לנישואים לעולם (משנה, יבמות פ"ו מ"ב).