אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מִן הָאֵרוּסִין לֹא יֹאכְלוּ בַתְּרוּמָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁירִין. נִתְאַרְמְלוּ אוֹ נִתְגָּרְשׁוּ, מִן הַנִּשּׂוּאִין פְּסוּלוֹת, מִן הָאֵרוּסִין כְּשֵׁרוֹת:
משנת ארץ ישראל
הרי את מותרת לכל אדם אלא אלמנה לכהן גדול – או גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל ובת ישראל לממזר ולנתין ולכל מי שיש לה עליו קידושים אפילו בעבירה פסול – המשנה ביבמות מבחינה בין איסור ערווה ואיסור שניות לבין איסור קדושה (יבמות פ"ב מ"ד). איסורי קדושה הם כל אלה המנויים שם ובמשנתנו (וכן ביבמות פ"ו מ"ג). כל אלו אסורים בנישואין,6לדיון באיסורים הללו ראו להלן פ"ו מ"ג. אבל האיסור אינו כללי, ואינו חל אלא על חלק מבני ישראל, שהרי למי שאינו כוהן מותר לשאת גרושה וחלוצה, וכן מי שהוא יהודי ממזר מותר לו לשאת ממזרת.
משנת ארץ ישראל
כפי ששיערנו לעיל, ההבדל בין משנה ראשונה לאחרונה אינו מנותק מההבדל שחל במעמדה של הארוסה. לפי מנהג יהודה הארוסה עשויה לקיים חיי אישות עם בעלה המיועד בעודה בבית אביה46על כך ראו במבוא למסכת קידושין. . על כן טבעי להניח שחיים משותפים חלקיים מטילים עליו אחריות כספית, לפחות בתקופה שבה כבר אמור היה לכנסה. אבל מנהג הגליל היה שהארוסה אסורה לבעלה, וממילא גם אינה נהנית מזכויות כספיות כאשתו. אנו משערים, אפוא, שמשנה ראשונה משקפת את הנוהג הקדום ביהודה, ומשנה אחרונה היא משנת הגליל. מרכז העשייה התנאית עבר לגליל לאחר מרד בר כוכבא, ועל כן טבעי הוא שה"משנה אחרונה" משקפת נוהג זה47ראו עוד הדיון בפירושנו ליבמות פ"ו מ"ג. . אפשטיין48מבוא, עמ' 973. עמד על כך שמשפט זה כנראה אינו מקורי במשנה, ואף לא היה בפני התוספתא והירושלמי במשנתם. אם כן, עמדה זו מצאה את ביטויה הספרותי במשנה בשלב מאוחר למדי, מסתבר שבדור המעבר מהתנאים לאמוראים.
מראה הפנים
אלא בשביל חיבת לילה הראשון שבעל. משמע מהכא דחיבת ביאה הוא דקונה ובבבלי דף נ"ו בעיא היא נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה והרמב"ם בפ"י שם הלכה י"א כתב ואינה גובה תוספת כלל הואיל ולא כנסה ס"ל דחיבת חופה קונה והיינו משום דהתם לקמיה בעי רב אשי נכנסה לחופה ופירס' נדה מהו את"ל חיבת חופה קונה חופה דחזייה לביאה אבל חופה דלא חזייה לביאה לא או דלמא ל"ש תיקו ודרכו ז"ל לפסוק תמיד כאת"ל דמיפשט פשיט ליה הא דחופה קונה. ובענין חופת נידה פלוגתת הרמב"ם ושאר פוסקים היא אי הוי כחופה לכל הדברים ולדעת הרמב"ם ז"ל שם הל' ב' הרי היא כארוסה לכל דברים ולענין תוספת כתובה כ"ע מודים דכארוסה היא דחופה דלא חזיא לביאה היא ועיין בפ"ו דיבמות דף ט"ו הלכה ג' במראה ד"ה לא סוף דבר שהקשיתי שם לדעת הרמב"ם שפסק בפ"ו מהלכות תרומות הלכה כ"א דיש חופה לפסולות ואמאי פסק כאן דאין חופת נדה קונה וכן הקשה הר"ן ז"ל בפרקין שכתב והדבר תימא כיון דקי"ל ביבמות דיש חופה לפסולות חופת נדה למה לא תקנה לפיכך נראה כדברי האומר דלא איבעיא לן אלא לענין תוספת כתובה אבל לשאר דברים קונה עכ"ל וכן דעת הרא"ש ז"ל. ויש ליישב לדעת הרמב"ם דהיינו טעמיה דס"ל חופת הפסולות ארוסה עושה ולא נשואה משום דלא חזיא לביאה כדכתב בהלכות אישות שם ומשתכנס לחופה נקראת נשואה אע"פ שלא נבעלה והוא שתהיה ראויה לבעילה אבל אם היתה נדה אע"פ שנכנסה לחופה ונתייחד עמה לא גמרו הנשואין והרי היא כארוסה עדיין ע"כ וטעמו דמפרש דהבעיא דרב אשי אשאר דברים נמי קאי והואיל ולא איפשיטא אינה קונה דלא הויא כנשואה אבל לענין תרומה לא תהא אלא כארוסה פסולה נמי מן התרומה דהרי פסק בתרומות שם כת"ק דמתניתין ביבמות אלמנה לכ"ג כו' מן האירוסין לא יאכלו בתרימה דמשתמרת לביאה פסולה היא ולפיכך בחופה נמי פסלה כדכתב שם. כהנת אלמנה שנתארסה כו' וכן אם נכנסו לחופה בלא אירוסין אינן אוכלת שהחופה פוסלתן מלאכול ע"כ והתם ע"כ אפי' בלא אירוסין דאי אחר הארוסין כבר נפסלה משעה שארסה אבל בעלמא אפי' חופה שאחר הארוסין אינה קונה לדעתו ז"ל אא"כ ראויה לביאה היא. דאלו חופה בלא ארוסין לעולם אינה קונה דלא קי"ל כרב הונא בקידושין דאמר חופה קונה מקל וחומר ועיין בפ"ק דקידושין מה שאכתוב מזה בס"ד: