מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית. מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן, עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד חֲצוֹת. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ בָנָיו מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה, אָמְרוּ לוֹ, לֹא קָרִינוּ אֶת שְׁמַע. אָמַר לָהֶם, אִם לֹא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, חַיָּבִין אַתֶּם לִקְרוֹת. וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. הֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. וְכָל הַנֶּאֱכָלִים לְיוֹם אֶחָד, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. אִם כֵּן, לָמָּה אָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת, כְּדֵי לְהַרְחִיק אֶת הָאָדָם מִן הָעֲבֵרָה:
משנת ארץ ישראל
אף על פי שאמרו – המינוח "שאמרו", "ולמה אמרו" וכיוצא באלו מופיע פעמים מספר בספרות התנאים, ובכל המקומות הוא רומז למשניות קודמות1לעתים המקור, או חלק ממנו, נשנה בהמשך המשנה, כמו בפסחים פ"א מ"א, ובדומה לברכות פ"א מ"א. לעתים המקור אינו מפורש במשנה וזו משנה קדומה שאבדה, כגון תרומה פ"ד מי"א, ועוד. קרוב לביטוי זה הוא המונח מ"כאן אמרו" המפנה במדרשי התנאים למשנה או לקובץ קדום אחר (כגון ספרא צו, פרשתא ז ב, לה ע"ג). בדוגמאות מובהקות דנו בפירושנו לעירובין פ"א מ"ג-מ"ו. . לעתים קטע מהמשנה הקודמת מצוטט בהמשך המשנה, לעתים המשנה הקדומה מצויה במקום אחר בספרות ולעתים אין היא מוכרת לנו מן המקבילות2אפשטיין, מבואות, עמ' 331-232. . לפחות בחלק מהמקורות שמופיע בהם המונח "מפני שאמרו", "למה אמרו" או "שאמרו" – ברור שלפנינו מעין ציטוט מטקסט ערוך ומגובש שהיה מוכר לתנא של המשנה. במקרים אלו הציטוט ארוך יותר מהנדרש לצורך הבנת המשנה, וברור שהיה זה בעבר טקסט ארוך יותר3דוגמה לכך היא הציטוט שבמשנה, סוכה פ"ג מי"ג, וראו פירושנו שם. . הוא הדין בניסוחים "לא דברו אלא בהווה", "לא אמרו (חכמים) אלא" ואולי גם "באמת אמרו"4ראו פירושנו לשבת פ"א מ"ג; פ"י מ"ד, ובמבוא לפירושנו. וכיוצא באלו. ייתכן שכבר הניסוח "כל מקום" שבמשנה הוא סיכום וקיצור של אותה הלכה קדומה5כך פרידמן, תוספתא פסחים, עמ' 101-99. לדעתו של פרידמן משנתנו היא מהמקרים שבהם משנה משתמשת בתוספתא. עסקנו בכך במבוא הכללי לפירוש המשניות, ועמדנו על מגבלותיה של השיטה. . במקרה זה המדובר בכלל הלכתי המבריח רבות מהמשניות בפרק, אך עורך המשנה לא מצא לנכון להביאו כהלכה בפני עצמה משום שהיא ידועה וברורה. כפי שהעלינו במבוא, וכפי שנראה להלן, לא מן הנמנע שהלכה זו עצמה לא נוצקה בבית המדרש אלא נקבעה בציבור בשלב שעוד לפני התגבשות סדרי הלימוד של תורה שבעל פה. מכל מקום, עבור חכמים זו הנחת יסוד המהווה תשתית לכל ההכרעות בהמשך.
ספר המנוחה
כתב הרב מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר כו' שנאמר בערב תאכלו מצות ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח. אמר המפרש בגמרא אמרינן מהו דתימא על מצות ומרורים יאכלוהו כתוב בזמן דאיכא פסח מיחייב באכילת מצה בזמן דליכא פסח לא מיחייב קמ"ל בערב תאכלו מצות לקבעו חובה בזמן הזה אע"ג דליכא פסח מיחייב באכילת מצה אבל בשאר ימי הפסח אכילת מצה רשות כו' ומשום האי טעמא לא מברכינן על אכילת מצה אלא בלילה הראשון שהוא עיקר החובה ואינו יכול להפטר מאכילתה אבל שאר הימים לא דאי בעי לא אכיל אלא פירות וקטנית או אורז ודוחן ונמצא שאינו מצוה לאכול מצה אלא שלא יאכל חמץ הא למה זה דומה לאוכל בשר בקר וצאן או שאר בהמה טהורה שאינו מברך אקב"ו לאכול בשר פי' דהכי קאמר רחמנא לא תאכלו בשר חזיר אך אם תרצה לאכול בשר אכול כבש או שור וה"נ לא תאכל חמץ אך אם תרצה לאכול פת דגן אוכלהו מצה אבל אינו מצוה אותך על המצה שאם תרצה שלא לאכלה אלא לאכול פת של שאר מינין או פירות הרשות בידך ונמצא שאין כאן מצוה כלל ומש"ה אין מברכין עליה אלא בלילה הראשונה שהוא מצוה כך זכורני שכתב אבא מרי ז"ל בשם החכם ר' שמואל בר' שלמה ובהלכות שופר וסוכה ביארנו למה מברכין לישב בסוכה כל עת שנכנס בה דהא גמרינן חמשה עשר מחג המצות. ע"כ מפרק כל שעה:
כתב הרב ומצותה כל הלילה. ואית מרבוותא דפסקי דמצה אינה אלא עד חצות כר' אלעזר בן עזריה דסתם לן תנא דאיזהו מקומן כותיה כדאמרינן ואינו נאכל אלא עד חצות ואפ"ה מסתברא כפסקיה דר' משה מדקאמרינן בגמרא שלהי פרק ערבי פסחים אמר רב אכל מצה בזמן הזה אחר חצות לר' אלעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו ולא קאמר אכל מצה אחר חצות לא יצא ש"מ הלכה כר' עקיבא דאמר כל הלילה ותו דסתמא אחרינא אשכחינן כרבי עקיבא דתנן דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה ואמרינן בגמרא לאתויי מאי לאתויי אכילת פסחים ודלא כר' אלעזר בן עזריה ותו אמרינן בברכות כל מה שאמרו עד חצות מצותו כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר כלומר מצותן מן התורה ועוד שנינו לא אמרו חכמים עד חצות אלא כדי להרחיק אדם מן העבירה וממילא שמעת דמצה מצותה כל הלילה דמידי הוא טעמא בפסח כשאינו נאכל עד חצות אלא שמא יאכל ממנה לאחר שיעלה עמוד השחר ומתחייב כרת ומוטב שיבואו קדשים לבית הפסול למעט זמן שלא לאכול אחר חצות משיאכל ויבא לידי כרת במצה דליתיה האי טעמא שרי. זה הי' דעת הרב תדע שהרי כתב מצותה כל הלילה והניח ההיא דעד חצות ובשלהי פ"ח מהלכות קרבן הפסח כתב דמצות הפסח כל הלילה אבל חכמים אמרו עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה:
כתב הרב ומצותה כל הלילה. ואית מרבוותא דפסקי דמצה אינה אלא עד חצות כר' אלעזר בן עזריה דסתם לן תנא דאיזהו מקומן כותיה כדאמרינן ואינו נאכל אלא עד חצות ואפ"ה מסתברא כפסקיה דר' משה מדקאמרינן בגמרא שלהי פרק ערבי פסחים אמר רב אכל מצה בזמן הזה אחר חצות לר' אלעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו ולא קאמר אכל מצה אחר חצות לא יצא ש"מ הלכה כר' עקיבא דאמר כל הלילה ותו דסתמא אחרינא אשכחינן כרבי עקיבא דתנן דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה ואמרינן בגמרא לאתויי מאי לאתויי אכילת פסחים ודלא כר' אלעזר בן עזריה ותו אמרינן בברכות כל מה שאמרו עד חצות מצותו כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר כלומר מצותן מן התורה ועוד שנינו לא אמרו חכמים עד חצות אלא כדי להרחיק אדם מן העבירה וממילא שמעת דמצה מצותה כל הלילה דמידי הוא טעמא בפסח כשאינו נאכל עד חצות אלא שמא יאכל ממנה לאחר שיעלה עמוד השחר ומתחייב כרת ומוטב שיבואו קדשים לבית הפסול למעט זמן שלא לאכול אחר חצות משיאכל ויבא לידי כרת במצה דליתיה האי טעמא שרי. זה הי' דעת הרב תדע שהרי כתב מצותה כל הלילה והניח ההיא דעד חצות ובשלהי פ"ח מהלכות קרבן הפסח כתב דמצות הפסח כל הלילה אבל חכמים אמרו עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה: