אַרְבַּע מִדּוֹת בָּאָדָם. הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוֹם. שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, עַם הָאָרֶץ. שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, חָסִיד. שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, רָשָׁע:
הון עשיר
דמאי
דמאי יש בה ז' פרקים. לפי עניינה. יש ליתן טעם. על פי פשוטה. כי עיקרה מדברת בעם הארץ, שהוא כגולם בלי צורה, ותנן (אבות פ"ה מ"י) שבעה דברים בגולם, ומצינו למימר נמי כי מורה מקום העם הארץ, אשר הוא בעשייה כמ"ש בעל מאורות נתן, אשר שם מקננת מלכות בית דוד, יום השבעי. ומצינו נמי למימר כי שמה מוכיח עליה, כי דמאי בגי' נ"ה הנ' היא נ' שערי בינה והה' היא ההא ראשונה של שם שבה כידוע כל זה ליודעי חן, אשר עליה נאמר דא מאי, דהיא היא דקיימא בשאלתא, כדאיתא בזהר דהיא מעלמא דאתכסייא, והנה הוא לאה, אשר ילדה ששה בנים ובת אחת דינה שמה, כי דינא דמלכותא דינא, בין כלם שבעה:
והחומץ שביהודה. פי' החומץ הרגיל ביהודה, והוא של תמד, וה"ה אם הוא חוץ מיהודה, וכן כתב הרמב"ם בפ' י"ג (ה"ב ועי' בכס"מ שם) מהלכות מעשר, וכן החומץ העשוי מן התמדים פטור מן הדמאי. והטעם הוא בירושלמי (ה"א ב.) דלא היו החרצנים חשובים בעיניהם, ומסתמא מפקירים אותם, אבל אם אינו מהחומץ הרגיל ביהודה, אלא שהוא של יין, בין שהוא מיהודה, כגון שהחמיצוהו ע"י שעורים, בין שהוא מכל מקום, ובכל מקום, חייב בדמאי, שלא נפטר אלא החומץ הנעשה מהתמד שלא מצא בו אלא כדי מדתו, ואין הפרש בין יהודה לשאר המקומות, אלא דביהודה היה של תמד מן הסתם, ואינו צריך לשאול עליו אם הוא של יין, ובשאר המקומות מן הסתם הוא של יין, ואם א"א לעמוד עליו ולידע ממה הוא, כגון שהמוכר מת או הלך לו למדינת הים, חייב לעשר דמאי מספיקא, משא"כ ביהודה, ומשום הכי תנן החומץ שביהודה, עם אותם הדברים דמסתמא לא הוו הפקר, אלא ביהודה, ומפני זה אין להקשות אמאי הפסיק ביהודה בין חומץ לכסבר, הואיל וכסבר נמי ביהודה איירינן כדמוכח בירושלמי (שם), כמו שהקשה התי"ט, וכמו כן אין לומר דהאי שביהודה מיותר הוא, הואיל וביהודה קיימינן, שהרי האי שביהודה, הוא שם לווי לאותו החומץ הנעשה מתמד, על כי הרבה ממנו נמצא ביהודה יותר מבכל מקום, ועל פי זה נמצא היות לכל הנוסחאות הכסבר נמי ביהודה דווקא, כפשט הירושלמי, דיהודה שאחר החומץ לגופיה אצטריך, דאי תנן חומץ סתם, איכא למטעי ולומר דאפילו חומץ של יין, ביהודה פטור מן הדמאי, ולא מטעם הפקר, אלא מטעם אחר כגון ששם אותו של חוצה לארץ מתרבה עליו, או שהייתי מבקש טעם אחר כיוצא בו:
דמאי יש בה ז' פרקים. לפי עניינה. יש ליתן טעם. על פי פשוטה. כי עיקרה מדברת בעם הארץ, שהוא כגולם בלי צורה, ותנן (אבות פ"ה מ"י) שבעה דברים בגולם, ומצינו למימר נמי כי מורה מקום העם הארץ, אשר הוא בעשייה כמ"ש בעל מאורות נתן, אשר שם מקננת מלכות בית דוד, יום השבעי. ומצינו נמי למימר כי שמה מוכיח עליה, כי דמאי בגי' נ"ה הנ' היא נ' שערי בינה והה' היא ההא ראשונה של שם שבה כידוע כל זה ליודעי חן, אשר עליה נאמר דא מאי, דהיא היא דקיימא בשאלתא, כדאיתא בזהר דהיא מעלמא דאתכסייא, והנה הוא לאה, אשר ילדה ששה בנים ובת אחת דינה שמה, כי דינא דמלכותא דינא, בין כלם שבעה:
והחומץ שביהודה. פי' החומץ הרגיל ביהודה, והוא של תמד, וה"ה אם הוא חוץ מיהודה, וכן כתב הרמב"ם בפ' י"ג (ה"ב ועי' בכס"מ שם) מהלכות מעשר, וכן החומץ העשוי מן התמדים פטור מן הדמאי. והטעם הוא בירושלמי (ה"א ב.) דלא היו החרצנים חשובים בעיניהם, ומסתמא מפקירים אותם, אבל אם אינו מהחומץ הרגיל ביהודה, אלא שהוא של יין, בין שהוא מיהודה, כגון שהחמיצוהו ע"י שעורים, בין שהוא מכל מקום, ובכל מקום, חייב בדמאי, שלא נפטר אלא החומץ הנעשה מהתמד שלא מצא בו אלא כדי מדתו, ואין הפרש בין יהודה לשאר המקומות, אלא דביהודה היה של תמד מן הסתם, ואינו צריך לשאול עליו אם הוא של יין, ובשאר המקומות מן הסתם הוא של יין, ואם א"א לעמוד עליו ולידע ממה הוא, כגון שהמוכר מת או הלך לו למדינת הים, חייב לעשר דמאי מספיקא, משא"כ ביהודה, ומשום הכי תנן החומץ שביהודה, עם אותם הדברים דמסתמא לא הוו הפקר, אלא ביהודה, ומפני זה אין להקשות אמאי הפסיק ביהודה בין חומץ לכסבר, הואיל וכסבר נמי ביהודה איירינן כדמוכח בירושלמי (שם), כמו שהקשה התי"ט, וכמו כן אין לומר דהאי שביהודה מיותר הוא, הואיל וביהודה קיימינן, שהרי האי שביהודה, הוא שם לווי לאותו החומץ הנעשה מתמד, על כי הרבה ממנו נמצא ביהודה יותר מבכל מקום, ועל פי זה נמצא היות לכל הנוסחאות הכסבר נמי ביהודה דווקא, כפשט הירושלמי, דיהודה שאחר החומץ לגופיה אצטריך, דאי תנן חומץ סתם, איכא למטעי ולומר דאפילו חומץ של יין, ביהודה פטור מן הדמאי, ולא מטעם הפקר, אלא מטעם אחר כגון ששם אותו של חוצה לארץ מתרבה עליו, או שהייתי מבקש טעם אחר כיוצא בו:
משנת ארץ ישראל
מביאים ולא קורין – יש שזכאים להביא ביכורים אך אינם זכאים לקרוא את פרשת הביכורים, ויש שאינן מביאין – שאינם זכאים להביא ביכורים, והמשנה מפרטת את שלושת הסוגים. עד כאן הכותרת של המשנה והיא ערוכה בצורה ריבועית, אלא שצלע אחת חסרה (קורין ואינם מביאין). משניות ריבועיות מתעתדות להקיף נושא מכל ארבעת הצדדים שלו, ונועדו ליצור מסר של נושא סגור ושלם. לעתים מסר זה הוא כמובן תדמיתי בלבד, ובין ארבעת המקרים גם מקרים מלאכותיים. לעתים המשנה הריבועית עומדת בפני עצמה1כזאת היא סדרת המשניות הריבועיות באבות פ"ה מ"י-מט"ו, ומשניות נוספות. לעתים משנה ריבועית מתחילה בפתיחה מספרית, "ארבע...", אך לא תמיד כן. במקרה כזה למשנה שני סממני עזר שנועדו לזיכרון, גם פתיחה מספרית וגם מבנה ריבועי. , ולעתים היא כותרת שאחריה בא פירוט של כל אחד מהמקרים. כזאת היא גם משנתנו, וכן משנת שבועות פ"א מ"א; אהלות פ"ח מ"א ומשניות נוספות. אין צריך לומר שפתיחה ריבועית נועדה בראש ובראשונה לשמש דרך לזכירת המשנה, והיא משקפת את תרבות הלימוד בעל פה, ועסקנו בכך במבוא הכללי של פירושנו. גם התופעה של ריבוע חסר תדירה במשנה. כך, למשל, למשנת מקוואות פ"ז מ"א מבנה דומה.
עבודת המלך
כל אדם שדעותיו דעות בינונית ממוצעות נקרא חכם וכל מי שהוא מדקדק על עצמו יותר וכו' נקרא חסיד. וחילוק זה מבואר בשבת קכ"א ב' תני תנא קמיה דרבא בר רב הונא ההורג נחשים ועקרבים בשבת אין רוח חסידים נוחה הימנו א"ל ואותן חסידים אין רוח חכמים נוחה מהם, וזהו חילוקו של רבנו, ומצינו לרז"ל בכל מקום שאמרו מדת חסידות הוא הנטיה לצד אחד יותר ממדת הדין עי' ב"מ נ"ב וחולין ק"ל ושבת ק"כ והא דאמרו בב"ק ל' האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין וכו' כבר פרשו הרשב"א ז"ל דבכל חדא מהני אמרינן מילי דחסידותא בנזיקין חסידים הראשונים מצניעין ובאבות האומר שלי שלך ושלך שלך חסיד ובברכות חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין ועי' מה שכתב בשטמ"ק שם בשם הרב ר' יהונתן עי"ש.