בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת, אֶלָּא לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים שֶׁמְּאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, וְלִתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים שֶׁמְּקַיְּמִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת:
שני לוחות הברית
ובמדרש רבה (בר"ר מ, ו) ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו', אמר רבי פנחס בשם ר' אושעיא רבה אמר הקב"ה לאברהם צא וכבוש הדרך לבניך, עד כאן. קודם שנבאר המאמר הזה, נקדים ענין תועלת גלות מצרים. כתיב (בראשית יג, י) כגן ה' כארץ מצרים, לא לחנם המשיל הכתוב ענין מצרים לגן עדן, אלא להודיענו ענין בריאת עולם וענין ישראל במצרים הכל אחד. ועתה נבאר, קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד, והוא מחוייב המציאות שזהו אמונה האמיתית מציאות השם יתברך, והוא העיקר הגדול הכולל כל העיקרים, והשם יתברך הוא הטוב האמתי רצה להטיב לזולתו וברא העולם, ובי' מאמרות נברא העולם כו' כדי ליתן שכר טוב כו' וכדי להפרע כו' (אבות ה, א), וזהו העיקר ב' שכר ועונש. והכל מדת טובו יתברך, כי אין רע יורד ממנו, והעונש רק במקרה, וטוב בעצם, על דרך (דברים ח, טז) למען ענותך להטיבך באחריתך, והעונש סיבה והתעוררות לטוב:
שני לוחות הברית
והנה סוד מעשר שהיא י' כדפירשתי לעיל, נתפשט בג' מתנות טובות שנתנו לישראל והם כולם סוד י', דהיינו תורה וארץ ישראל ועולם הבא. כלל התורה י' דברות ששם נרמזים כל תרי"ג מצות בתרי"ג אותיות עד אשר לרעך. והנה הדברות הם קדשים, ומאמר אנכי ה' אלהיך שהוא העשירי מלמטה למעלה והוא הראש העשירי יותר מקודש, והוא הכולל כי זה הדבור הוא מציאותו יתברך. אח"כ ארץ ישראל עשרה קדושות, כדתנן במסכת כלים בפרק א' (ו) עשר קדושות הן, ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ומה היא קדושתה כו', עיירות המוקפות חומה מקודשת כו', לפנים מן החומה מקודש כו', הר הבית כו', עד קדשי הקדשים מקודש מהם כו', הרי הם עשר קדושות והעשירי הוא קודש קדשים. אח"כ עולם הבא נברא ביו"ד. והנה ארץ ישראל שלמטה מכוון נגד שלמעלה אשר עליו נאמר (ישעיה ס, כא) ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ, והם סוד (אבות ה, א) עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, ומאמר אחד הוא כולל כל המאמרות כנודע בדברי המקובלים והוא קדשי קדשים:
שני לוחות הברית
ונגד ג' אלה, ג' בחינות נפש רוח נשמה, שלש עליות זו על גבי זו. בעשרה מאמרות נברא העולם (אבות ה, א), והיה תלוי ועומד עד י' הדברות, ובי' מאמרות התכלית היה האדם (בראשית ב, ז) ויהי האדם לנפש חיה, הרי מדרגות נפש. ואח"כ בקבלת התורה נתוסף בחינת רוח, שזכו כולם לרוח יי' את הנבואה, וכמו שאמר משה רבינו ע"ה (במדבר יא, כט) [ו]מי יתן כל עם יי' נביאים, כי יתן את רוחו עליהם. ולעתיד תתגלה הנשמה, ונשמת שדי תבינם (איוב לב, ח) מצד הבינה שהיא עולם הבא, ותפארת הוא התורה כנודע, והמלכות האדריכ"ל שהזכירו רז"ל בבנין העולם. וג' אלה הם נפש רוח ונשמה כנודע, אשר בני עלייה ממשיכים על עצמם מדוגמתה בכל שבת ושבת בתוספת נשמה יתירה מדוגמת עולם הבא, והכל לפי הכנה אשר מכין האדם את עצמוהגה"הועל ענין זה מתבאר המאמר בפרק קמא דשבת (י, ב) (לדעת כי אני ה' מקדשכם (שמות לא, יג), פירש רש"י להודיע אני בא שאני רוצה לקדשם). אמר ליה הקב"ה למשה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם. מכאן אמר רשב"ג, הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו. איני והאמר רב חמא בר חנינא הנותן מתנה לחבירו אין צריך להודיע, שנאמר (שמות לד, כט) ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו. לא קשיא, הא במילתא דעבידא לאגלויי, הא במילתא דלא עבידא לאגלויי. והא שבת דעבידא לאגלויי. מתן שכרה לא עבידא לאגלויי. (פירש רש"י, מתן שכרה כו', והוא הודיעם בעל פה מה שכרם) כמ"ש מתן שכרה של שבת נתגלה:
קשה והלא עדיין אין אנו יודעים שכר הצפון. וזה לא קשיא מידי, כי הכוונה שנתגלה ששבת שקולה כנגד כל המצות, אף שמצוה זו היא על ידי תענוגים. כמו שפירשתי במקום אחר (עי' שער האותיות עמק ברכה סוד סעיף ג' ד"ה וע"ז אמר הכתוב) פסוק (שה"ש ז, ז) מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים, וזה הדבר לא נתגלה לנו. אי נמי הגילוי קאי על היעודים הגשמיים הנאמרים בפרק כל כתבי (שבת קיח, א) כל המענג השבת כו' זוכה לנחלה בלי מצרים כו'. ניצל מחבלו של משיח ומלחמת גוג ומגוג כו' עיין שם:
אכן יש להקשות בזה המאמר, על המקשן והא שבת דעבידא לאגלויי, שלא ידע התירוץ של מתן שכרן כו', א"כ איך הבין מה זה שאמר לך והודיעם, מה הודעה היתה בשבת יותר מכל מצות התורה. ונראה לפרש דהמקשה הבין לך והודיעם על מתן שכר שבת הנ"ל. וכשהקשה שבת נמי עבידי לאגלויי הכי קאמר, מה טעם אין צריך להודיעם במילתא דעבידא לאגלויי משום כשיגיע לו המתנה ידע מעצמו מי הוא הנותן, א"כ גם כשיבוא שכר השבת נדע שהקב"ה הוא נותן. ומשני, מתן שכרן כו', ורומז על מתן שכר הנשמה יתירה שהיא בשבת, ויהיה פירושו כך, מתנה יש לי בבית גנזי, דהיינו הטוב הצפון הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא. ושבת שמה, כולו שבת היינו עולם הנשמות. ואני מבקש דוגמא לזה ליתן לישראל ביום השבת, דהיינו הנשמה היתירה. לך והודיעם, כדי שיכינו את עצמם לקדש שתבא הנשמה היתירה, כי אין ספק שלא תבא לבלתי המוכן, וגם אין ספק שהמכין עצמו לקדושה אף ביומי דחול מתקדש אדם מקדש עצמו מלמטה מעט מתקדש מלמעלה הרבה, רק יום שבת מוכן לזה ביותר כשמכין את עצמו אז מתקדש בכפליים, [והאדם] המכין את עצמו סבור שזהו משלו ולא ידע כי הקב"ה נותן לו הרבה במתנה, וזהו מתן שכרה לא עבידא לאגלויי ודוק:
ויש לפרש זה המאמר בענין אחר, וידוקדק הלשון היטב במה שאמר ושבת שמה, דקשה למאי נפקא מינה מדייק בשמא. אלא הכוונה היא לפי המסקנא, שרומז על מי שמשמר השבת שלא יבא לעולם תקלה על ידו להיות השבת מחולל אצלו ע"י כפיית מלך או שר, כי הקב"ה יצילנו. וק"ו הוא ממה שאמרו (שבת קיח, ב) אלמלא שמרו ישראל [שתי] שבתות מיד נגאלו, וק"ו גאולה זו:
וזהו ענין ששם שבת לא נשתנה בכל לשון, כולם קורין אותו שבת כמו שפירשו המפרשים. ועל כן נקרא הנהר שבתיון. וסוד הדבר, כי כל ע' אומות אין להם שלטון לחלל השבת להשומר השבת, ואעפ"כ שלא להתגרות באומות, צוה הש"י להסתיר זה הדבר בפניהם. וזהו מתנה טובה יש לי בבית גנזי, על דרך (ב"ב יא, א) אבותי גנזו [כו'], למעלה במקום שאין היד שולטת. ואמר שהמתנה היא ושבת שמה, דוק בלישנא ותמצא. וזהו שהשיב התרצן מתן שכרה לא עבידא לאגלויי, רצה לומר (תדא"ר טז, ט) שכר מצוה, מצוה, שיהי' לעולם השבת משומר. וזהו שפירש רש"י והוא הודיעם בעל פה וכו', שלא ידעו האומות מזה הסוד, כך יש לפרש:
אבל הפירוש הראשון שקאי על נשמה יתירה הוא יותר אמת, וכן מוכח במסכת ביצה פרק ב' (טז, א) אמר רבי יוחנן משום רשב"י, כל מצוה שנתן הקב"ה לישראל נתן להם בפרהסיא, חוץ מן השבת בצנעה, דכתיב (שמות לא, יז) ביני ובין בני ישראל. אי הכי, לא ליענשו נכרים עלה. שבת אודיענהו, מתן שכרה לא אודיענהו. ואי בעית אימא, מתן שכרה נמי אודיענהו, נשמה יתירה לא אודיענהו. דאמר רשב"ל נשמה יתירה נתן הקב"ה לאדם בערב שבת, ובמוצאי שבת נטלה ממנו, שנאמר (שם) שבת וינפש, כיון ששבת, וי אבדה נפש, עד כאן לשונם:
והואיל ואתא לידי המאמר, אפרשנו. במוצאי שבת, כיון ששבת וי אבדה נפש. וי שיאבד מנפש הוה ליה למימר. אלא הפירוש, כיון שנכנס שבת ורואה מעלת הנשמה יתירה, אז מבין וי הי' לו למפרע במוצאי שבת כשנאבד הנפש ממנו, וק"ל:
מצאתי כתוב במגילת סתרים, אם תחשוב כל השבתות של השמטה עולים ס' רבוא שבתות כמספר בני ישראל, שכל אחד מישראל שהוא אזרחי נשמתו אצולה משבת אחד, וכן המדות כל אחת כלולה מי', והי' כל אחת כלולה מי' עד שיעלו ס' רבוא, וכן יש ס' רבוא צנורות, ועל כן בליל שבת יורדות נשמות חדשות, ונראה שכל נשמה יורדת בצנור אחד שלה, עד כאן מצאתי:
ותמהני, כי בו' אלפים שנה אם תחשוב לכל שנה נ' שבתות לא תמצא רק ג' פעמים ק' אלפים. ואף אם תרצה לחשוב העיבורים, לא יעלה החשבון ברחוק, אם לא נאמר שחושב לכל שבת לשתים, דהיינו הלילה והיום, אבל זה דוחק בעיני, דזכור ושמור בדבור אחד נאמרו (ר"ה כז, א). על כן נראה בעיני, דיעלה החשבון עם אלף הז' הח' שהוא כולו קודש, וכל ששת ימים נחשבים לו' ימי השבת, ואז יעלו אלו הימים ג"כ לג' פעמים אלף, הרי הכל ביחד ס' רבוא:
ואין להקשות עתה יהיה החשבון ביותר נ' אלפים, דהיינו השבתות של שנת האלף. דע כי שנת אלף כולו שבת קודש, ואלו הנ' אלף קודש קדשים, ואפשר שהם בבחינת בני עלייה שהם למעלה מס' רבוא ושרש ס' רבוא. נשמע מזה, כל נשמת ישראל היא שבת אחת, על כן צריך לשמור השבת שמירה יתירה, וזהו בעצמו נשמה יתירה::
קשה והלא עדיין אין אנו יודעים שכר הצפון. וזה לא קשיא מידי, כי הכוונה שנתגלה ששבת שקולה כנגד כל המצות, אף שמצוה זו היא על ידי תענוגים. כמו שפירשתי במקום אחר (עי' שער האותיות עמק ברכה סוד סעיף ג' ד"ה וע"ז אמר הכתוב) פסוק (שה"ש ז, ז) מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים, וזה הדבר לא נתגלה לנו. אי נמי הגילוי קאי על היעודים הגשמיים הנאמרים בפרק כל כתבי (שבת קיח, א) כל המענג השבת כו' זוכה לנחלה בלי מצרים כו'. ניצל מחבלו של משיח ומלחמת גוג ומגוג כו' עיין שם:
אכן יש להקשות בזה המאמר, על המקשן והא שבת דעבידא לאגלויי, שלא ידע התירוץ של מתן שכרן כו', א"כ איך הבין מה זה שאמר לך והודיעם, מה הודעה היתה בשבת יותר מכל מצות התורה. ונראה לפרש דהמקשה הבין לך והודיעם על מתן שכר שבת הנ"ל. וכשהקשה שבת נמי עבידי לאגלויי הכי קאמר, מה טעם אין צריך להודיעם במילתא דעבידא לאגלויי משום כשיגיע לו המתנה ידע מעצמו מי הוא הנותן, א"כ גם כשיבוא שכר השבת נדע שהקב"ה הוא נותן. ומשני, מתן שכרן כו', ורומז על מתן שכר הנשמה יתירה שהיא בשבת, ויהיה פירושו כך, מתנה יש לי בבית גנזי, דהיינו הטוב הצפון הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא. ושבת שמה, כולו שבת היינו עולם הנשמות. ואני מבקש דוגמא לזה ליתן לישראל ביום השבת, דהיינו הנשמה היתירה. לך והודיעם, כדי שיכינו את עצמם לקדש שתבא הנשמה היתירה, כי אין ספק שלא תבא לבלתי המוכן, וגם אין ספק שהמכין עצמו לקדושה אף ביומי דחול מתקדש אדם מקדש עצמו מלמטה מעט מתקדש מלמעלה הרבה, רק יום שבת מוכן לזה ביותר כשמכין את עצמו אז מתקדש בכפליים, [והאדם] המכין את עצמו סבור שזהו משלו ולא ידע כי הקב"ה נותן לו הרבה במתנה, וזהו מתן שכרה לא עבידא לאגלויי ודוק:
ויש לפרש זה המאמר בענין אחר, וידוקדק הלשון היטב במה שאמר ושבת שמה, דקשה למאי נפקא מינה מדייק בשמא. אלא הכוונה היא לפי המסקנא, שרומז על מי שמשמר השבת שלא יבא לעולם תקלה על ידו להיות השבת מחולל אצלו ע"י כפיית מלך או שר, כי הקב"ה יצילנו. וק"ו הוא ממה שאמרו (שבת קיח, ב) אלמלא שמרו ישראל [שתי] שבתות מיד נגאלו, וק"ו גאולה זו:
וזהו ענין ששם שבת לא נשתנה בכל לשון, כולם קורין אותו שבת כמו שפירשו המפרשים. ועל כן נקרא הנהר שבתיון. וסוד הדבר, כי כל ע' אומות אין להם שלטון לחלל השבת להשומר השבת, ואעפ"כ שלא להתגרות באומות, צוה הש"י להסתיר זה הדבר בפניהם. וזהו מתנה טובה יש לי בבית גנזי, על דרך (ב"ב יא, א) אבותי גנזו [כו'], למעלה במקום שאין היד שולטת. ואמר שהמתנה היא ושבת שמה, דוק בלישנא ותמצא. וזהו שהשיב התרצן מתן שכרה לא עבידא לאגלויי, רצה לומר (תדא"ר טז, ט) שכר מצוה, מצוה, שיהי' לעולם השבת משומר. וזהו שפירש רש"י והוא הודיעם בעל פה וכו', שלא ידעו האומות מזה הסוד, כך יש לפרש:
אבל הפירוש הראשון שקאי על נשמה יתירה הוא יותר אמת, וכן מוכח במסכת ביצה פרק ב' (טז, א) אמר רבי יוחנן משום רשב"י, כל מצוה שנתן הקב"ה לישראל נתן להם בפרהסיא, חוץ מן השבת בצנעה, דכתיב (שמות לא, יז) ביני ובין בני ישראל. אי הכי, לא ליענשו נכרים עלה. שבת אודיענהו, מתן שכרה לא אודיענהו. ואי בעית אימא, מתן שכרה נמי אודיענהו, נשמה יתירה לא אודיענהו. דאמר רשב"ל נשמה יתירה נתן הקב"ה לאדם בערב שבת, ובמוצאי שבת נטלה ממנו, שנאמר (שם) שבת וינפש, כיון ששבת, וי אבדה נפש, עד כאן לשונם:
והואיל ואתא לידי המאמר, אפרשנו. במוצאי שבת, כיון ששבת וי אבדה נפש. וי שיאבד מנפש הוה ליה למימר. אלא הפירוש, כיון שנכנס שבת ורואה מעלת הנשמה יתירה, אז מבין וי הי' לו למפרע במוצאי שבת כשנאבד הנפש ממנו, וק"ל:
מצאתי כתוב במגילת סתרים, אם תחשוב כל השבתות של השמטה עולים ס' רבוא שבתות כמספר בני ישראל, שכל אחד מישראל שהוא אזרחי נשמתו אצולה משבת אחד, וכן המדות כל אחת כלולה מי', והי' כל אחת כלולה מי' עד שיעלו ס' רבוא, וכן יש ס' רבוא צנורות, ועל כן בליל שבת יורדות נשמות חדשות, ונראה שכל נשמה יורדת בצנור אחד שלה, עד כאן מצאתי:
ותמהני, כי בו' אלפים שנה אם תחשוב לכל שנה נ' שבתות לא תמצא רק ג' פעמים ק' אלפים. ואף אם תרצה לחשוב העיבורים, לא יעלה החשבון ברחוק, אם לא נאמר שחושב לכל שבת לשתים, דהיינו הלילה והיום, אבל זה דוחק בעיני, דזכור ושמור בדבור אחד נאמרו (ר"ה כז, א). על כן נראה בעיני, דיעלה החשבון עם אלף הז' הח' שהוא כולו קודש, וכל ששת ימים נחשבים לו' ימי השבת, ואז יעלו אלו הימים ג"כ לג' פעמים אלף, הרי הכל ביחד ס' רבוא:
ואין להקשות עתה יהיה החשבון ביותר נ' אלפים, דהיינו השבתות של שנת האלף. דע כי שנת אלף כולו שבת קודש, ואלו הנ' אלף קודש קדשים, ואפשר שהם בבחינת בני עלייה שהם למעלה מס' רבוא ושרש ס' רבוא. נשמע מזה, כל נשמת ישראל היא שבת אחת, על כן צריך לשמור השבת שמירה יתירה, וזהו בעצמו נשמה יתירה::