הוּא הָיָה אוֹמֵר, בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא, בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה, בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת, בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד, בֶּן שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה, בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדֹּף, בֶּן שְׁלשִׁים לַכֹּחַ, בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה, בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵצָה, בֶּן שִׁשִּׁים לַזִּקְנָה, בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׂיבָה, בֶּן שְׁמֹנִים לַגְּבוּרָה, בֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ, בֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם:
שערי תשובה
וְהִנֵּה אֲנָשִׁים צַדִּיקִים וִישָׁרִים בְּלִבּוֹתָם. שְׁאָגָה לָהֶם כַּלָּבִיא תָּמִיד בְּמַחְשְׁבוֹתָם. וְיִנְהֲמוּ עַל חֲטָאֵיהֶם כְּנַהֲמַת יָם. וְעַל אֲשֶׁר קָצוֹר קָצְרָה יָדָם מֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם. כִּי עַל זֶה יִפְשַׁע גֶּבֶר וְהִרְבָּה אַשְׁמָה כְּמוֹ עַל הָעֲבֵרוֹת הַחֲמוּרוֹת. כָּעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וִתֵּר הקב"ה עַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים וְלֹא וִתֵּר לַעֲוֹן בִּטּוּל תּוֹרָה. אַף כִּי מָלְאוּ רַע הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עִקַּר מַחְשְׁבוֹתֵיהֶם וּמַעֲשֵׂיהֶם עַל חֶפְצֵי גּוּפָם וְהַבְלֵי זְמַנָּם. וּבְסוֹד הַיִּרְאָה אַל תָּבֹא נַפְשָׁם. וּלְהִשְׁתּוֹנֵן כִּלְיוֹתָם עָלֶיהָ אַל תֵּחַד כְּבוֹדָם בְּמַשְׂכִּיּוֹת לְבָבָם וְחַדְרָם וּמַשְׂכִּיֹּתָם לְעִתִּים מְזֻמָּנִים. וְלֹא יִתְּנוּ חֵלֶק לַתּוֹרָה בְּעִסְקֵיהֶם. וּמִקֶּרֶב לִבָּם אָבַד חֶשְׁבּוֹן עַל נַפְשָׁם. כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה. וְכַמָּה הֵם בְּמַדְרֵגָה תַּחְתּוֹנָה. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה לַזִּקְנָה בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׂיבָה בֶּן שְׁמֹנִים לַגְּבוּרָה בֶּן תִּשְׁעִים לָשׂוּחַ בֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם. וְהָיְתָה כַּוָּנָתָם זַ"ל בַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לְהַזְהִיר עַל הַתְּשׁוּבָה. וְשֶׁיַּחְשֹׁב הָאָדָם עַל קִצּוֹ בְּהַגִּיעוֹ לִימֵי הַזִּקְנָה. אִם לֹא זָכָה לַעֲשׂוֹת כֵּן בִּימֵי בְּחוּרוֹתָיו. וְאַחֲרֵי כִּי קָרוֹב לָבֹא עִתּוֹ יַעֲזֹב חֶפְצֵי הַגּוּף וְתַאֲווֹתָיו וִיתַקֵּן נַפְשׁוֹ. וּבְהַגִּיעַ לִימֵי הַשֵּׂיבָה יוֹסִיף לְגָרֵשׁ מִלִּבּוֹ עִנְיַן הָעוֹלָם. וּלְפִי מִעוּט הַשָּׁנִים הַבָּאוֹת יַמְעִיט בְּעֵסֶק הָעוֹלָם וְיִתְיַחֵד תָּמִיד לְהִתְבּוֹנֵן בְּיִרְאַת הַשֵּׁם. וְלַחְשֹׁב עִם נַפְשׁוֹ וּלְתַקֵּן מִדּוֹתָיו. וּלְבַקֵּשׁ תּוֹרָה וּמִצְוֹת. וּמָה שֶׁאָמְרוּ בֶּן תִּשְׁעִים לָשׂוּחַ הוּא מִלְּשׁוֹן (תהילים ק"ב:א') יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ (בראשית כ"ד:ס"ג) לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה. כְּמוֹ שֶׁפֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה יִצְחָק תִּקֵּן תְּפִלַּת הַמִּנְחָה שֶׁנֶּאֱמַר וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה. כִּי אַחֲרֵי שֶׁהִגִּיעַ לְתִשְׁעִים רָאוּי לוֹ לִהְיוֹת כָּל עִסְקוֹ בִּתְפִלּוֹת וּבִתְהִלּוֹת הַשֵּׁם וְלָשִׂיחַ בְּנִפְלְאוֹתָיו. וְדִבֵּר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם בְּעִנְיַן יְמֵי הַזִּקְנָה שֶׁלֹּא יִתְעַצֵּל הָאָדָם בָּהֶם מֵעֲבוֹדַת הש"י וְאָמַר (קהלת י"א:ו') בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ זֶה וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים. הִמְשִׁיל יְמֵי הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת לַבֹּקֶר וִימֵי הַזְּקֵנָה לָעֶרֶב. וְהַזֶּרַע דֶּרֶךְ מָשָׁל לְבָנִים וְתַלְמִידִים. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה נָשָׂא אִשָּׁה בְּיַלְדוּתוֹ יִשָּׂא אִשָּׁה בְּזִקְנוּתוֹ הֶעֱמִיד תַּלְמִידִים בְּיַלְדוּתוֹ יַעֲמִיד תַּלְמִידִים בְּזִקְנוּתוֹ. כִּי אוּלַי יַצְלִיחוּ בְּנֵי הַזְּקוּנִים בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת מִבְּנֵי הַנְּעוּרִים. וְכֵן הַתַּלְמִידִים אֲשֶׁר יַעֲמִיד בְּזִקְנוּתוֹ אוּלַי יַצְלִיחוּ מִן הָרִאשׁוֹנִים אוֹ יִהְיוּ כְּאֶחָד טוֹבִים. אַחֲרֵי כֵן אָמַר (קהלת י"א:ז') וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הַשָּׁמֶשׁ. פֵּרוּשׁוֹ – חָזַר לְדַבֵּר עַל יְמֵי הַזִּקְנָה שֶׁהִמְשִׁיל אוֹתָם לָעֶרֶב. וּמִפְּנֵי כִּי הַזָּקֵן לֹא יִטְעַם אֶת אֲשֶׁר יֹאכַל וְאֶת אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה כְּדִבְרֵי בַּרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי. אָמַר כִּי יֵשׁ לוֹ לַזָּקֵן לֵהָנוֹת בִּמְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ וְאַל תִּקְצַר נַפְשׁוֹ עָלָיו. כִּי קֹצֶר נֶפֶשׁ מוֹנֵעַ אֶת הָאָדָם מִמְּלֶאכֶת שָׁמַיִם. וְיֶעֱרַב לוֹ הָאוֹר כַּאֲשֶׁר יַעַרְכֶנּוּ לְעֻמַּת יְמֵי הַחֹשֶׁךְ הַבָּאִים. כַּאֲשֶׁר יַזְכִּיר בַּמִּקְרָא אֲשֶׁר לְמַטָּה מִזֶּה (קהלת י"א:ח') כִּי אִם שָׁנִים הַרְבֵּה יִחְיֶה הָאָדָם בְּכֻלָּם יִשְׂמָח וְיִזְכֹּר אֶת יְמֵי הַחֹשֶׁךְ כִּי הַרְבֵּה יִהְיוּ כָּל שֶׁבָּא הָבֶל. פֵּרוּשׁ גַּם כִּי יַזְקִין הָאָדָם מְאוֹד אַל יִהְיֶה עַל עַצְמוֹ לְמַשָּׂא. אַךְ בְּכָל שְׁנוֹתָיו יִשְׂמַח לְמַעַן לֹא יְאַבֵּד אַחַת מִשְּׁנוֹתָיו וְלֹא יִשְׁבֹּת מֵעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא. וְיִזְכּוֹר יְמֵי הַחֹשֶׁךְ כִּי הַרְבֵּה יִהְיוּ וְאָז לֹא יוּכַל לַעֲבֹד עֲבוֹדָה כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים ו':ו') בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָּךְ. וְהַצַּדִּיקִים מִתְגַּבְּרִים בְּזִקְנוּתָם וְיֶאֶזְרוּ חַיִל וְיַחֲלִיפוּ כֹּחַ לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים כָּל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִין חָכְמָה מִתּוֹסֶפֶת בָּהֶם. וְנֶאֱמַר (תהילים צ"ב:ט"ו) עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ. וְהִזְכִּיר לְמַעְלָה (תהילים צ"ב:י"ג-י"ד) צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח וְגוֹ' שְׁתוּלִים בְּבֵית ה' וְגוֹ' כִּי הַצַּדִּיקִים שְׁתוּלִים בְּבֵית ה' מִנְּעוּרֵיהֶם וּגְדֵלִים בְּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת מִבְּחוּרֵיהֶם. כַּתָּמָר שֶׁיִּפְרַח וְכָאֶרֶז שֶׁגָּדֵל בַּלְּבָנוֹן. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שְׁתוּלִים בְּבֵית ה' אֵלּוּ הַתִּינוֹקוֹת עַל דֶּרֶךְ מָה שֶׁכָּתוּב (תהילים קמ"ד:י"ב) אֲשֶׁר בָּנֵינוּ כִּנְטִעִים מְגֻדָּלִים בִּנְעוּרֵיהֶם. וְאָמַר אַחֲרֵי כֵן בְּדָבָר זֶה אֵינָם נִמְשָׁלִים לָאִילָנוֹת כִּי הָאִילָנוֹת בְּהַזְקִינָם לֹא יִתְּנוּ חֵילָם וְהַצַּדִּיקִים יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה. עוֹד אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (תהילים ע"א:י"ח) וְגַם עַד זִקְנָה וְשֵׂיבָה אֱלֹהִים אַל תַּעַזְבֵנִי עַד אַגִּיד זְרוֹעֲךָ לְדוֹר לְכָל יָבֹא גְּבוּרָתֶךָ.
מאמר תורת הבית
והנה כל זה שכתבנו שנכון להאדם להיות בקי בעל פה הוא אפילו אם הוא עדיין בימי נעוריו, וכל שכן כשמגיע*הערה: והנה בלווים כתיב ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד. וזה רמז גם כן לשארי אנשים שמאז לא יעבוד כל כך בעולם המעשה. והנה ידוע שבשבעה ימים שיש בשבוע הוא מרמז לשבעים שנה, כל יום לעשר שנים. וכשהגיע לחמשים שנה הוא רמז שכלו אצלו החמשה ימים ומתחיל יום השישי שהוא קרוב לשבת. ואיתא בגמרא שביום השישי מצווה להשכים בבקר להכין כל צורכי שבת. והכי נמי משהתחילו הימים שאחר החמשים צריך להטיל מעל עצמו ענייני העולם, שהוא רמז לימי החול, ולזרז עצמו ביותר לתורה ולמעשים טובים שיהיה מזומן בידו ליום שכולו שבת. והנה איתא באבות בן ארבעים לבינה, בן חמשים לעצה. ופירש הרע"ב שיוכל ליתן עצה. ואיתא מקודם באבות מרבה עצה מרבה תבונה, וקאמר לנו התנא בן ארבעים לבינה וכשבא אחר כך לימי החמשים אז נתווסף בו בינה עד שבאין בני אדם לשאול עצתו. ואם כן כל שכן שצריך אז לתייעץ בעצמו אודות ענייניו איך להכין צידה לבית מועדו. קרוב לימי הזקנה שאז נוטים צללי ערב בוודאי מן הנכון להכין באיזה לימודים שיהיו נכונים לימי הזקנה לחזור בהם פן ח"ו יחלשו מאוד עיניו, וגם שיהיו נכונים לעת מצוא להשיב לפני האדון כל כשיאמרו לו עמוד וערוך מקרא שקרית ומשנה ששנית, וכמו שכתבנו למעלה:
חובת התלמידים
כלומר, המשנה (אבות ה׳ כ"א) אומרת בן ארבעים לבינה בן חמשים לעצה. זאת אומרת שחיי האיש נבדלים בתקופותיהם, כשהוא בן ארבעים דעתו מוכשרת לבינה, וכשנתוספים לו עוד עשר שנים הגיע לתקופה אחרת, לעצה ולא בתקופות אלו של ארבעים וחמשים בלבד, רק כל מספר שנים של חמש או עשר משנותיו של האיש מתחלקים בתקופותיהם ואל מה שמוכשר בתקופת הבחרות, בתקופות אשר אחריהן אף בתקופת הזקנה לא יכשר, ואל הדברים אשר מוכשר בתקופות הזקנה והשיבה בתקופות הקודמות לא יכשר. וראה נא פליאה זו שהנביא (יואל ג׳ א') כשבשר בדבר ה׳, והי׳ אחרי כן אשפוך את כל רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם. גם אז חלק ואמר, זקניכם חלומות יחלמון בחוריכם חזיונות יראו, ראית הזקנים בחלום תהי׳ והבחורים בחזיון, לא שאומרים אנו בזה להבחין בין ראית החלום לבין ראית חזון, אבל מ״מ חלוק יש ביניהם וחלקם הנביא לתקופותיהן, הבחורים בתקופותיהם והזקנים בתקופותיהם, מובן מאליו שהפסוק הזה אינו נוגע לנביאי ה׳, שהיו למעלה מגופם למעלה מהזמן וכל העולם, ואל המדרגה אשר זכה הנביא בנבואתו, בכל תקופותיו הי׳ מגיע לה, ולא הי׳ משועבד לשום תקופה. רק הפסוק אומר בזה על כל עם ישראל, כמ״ש ואף על העבדים ועל השפחות וכו׳ אשפוך את רוחי, וכל העם הם אף בגדלותם, לתקופותיהם ישתעבדו. זאת אומרת, שאף בעבודתו את ד׳ חלק האיש לתקופותיו, ובכל אחת מהן מוכשר לאחרת, למשל ישנן תקופות עלומים שמוכשר האיש בהן יותר להתלהב, וישנן תקופות זקנים יותר, שמוכשר להתענג בהן יותר מנועם עליון. ישנן תקופות שבשעה שאינו מתלהב אינו מרגיש מאומה, וישנן שאף בשעה שאינו מתלהב, מרגיש ערבות ומתיקות אף מכל דבר פשוט, אף מכל אות בתורה ותפלה שאומר. ישנן תקופות שהתלהבותו כמו כל עבודתו מתחלת יותר במוחו ע״י שמתעמק בדעתו, וישנן שמוכשר להתחיל גם בלבו וכו׳, לכן אם משכים האיש בנערותו לעבוד את ד׳ בדרכי החסידות ולהוציא את כל הכשרות נפשו לעבודתו, אז כלן תקבענה בו ולעת זקנתו תהי׳ עבודתו מין כלילת יופי שכל הגונים והצורות מתקופותיו השונות, בה מתראות, אבל אם יאחר להתרגל בה אף אם יגיע לה, תקופותיו אשר אבד תחסרנה לו.