חסידות על אבות ה:כב

ונחזור לענינינו שבתאוה הזאת נכללי' כל התאוות, ואם עדיין לא תיקן זה לא התחיל כלום ועיקר התשובה הוא עזיבת החטא, דהיינו שתהא נמאסת בלבו זאת התאוה באמת, לא שיהי' צריך עדיין לדחוק לזה, אך שיהי' הלב עצמו מואס לעשות זאת, כי כל זמן שזאת התאוה עצורה בלבו לא עזב החטא עדיין, ובזה נקרא גבור הכובש את יצרו, כמו דאיתא בזוהר על פסוק (תהלים מה, ד): "חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר", ולזה צריך הכנעה באמת ומתינות גדול לעיין בעצמו בכל עת בלבו מה הוא רוצה, כי היצר אורב בכל עת לאיש כדרכיו להפילו בכח פתויו, ואין רגע בלי פגע גדלות וכעס ורשעת ואכזריות וקנאה ושנאה, והנה כל התורה כולה תנ"ך גמרא ופוסקים מלאים יראת ה', מה לעשות ומה שלא לעשות, והם ראו רצון הבורא בתורה שבכתב שכלולה מכל, אך הוא ברמז נפלא, והם חקרו כל הדברים על אמתתם ברוח הקודש שעליהם והרחיבו ביאורים בתורה שבעל-פה, והראו כל דיני איסור והיתר כשר פסול, מה לעשות ומה שלא לעשות, טמא וטהור זכאי וחייב, ובפרטים לאלפים ורבבות לאין שיעור מה לאכול ומה שלא לאכול, ושלא לדבר ואם דיבר כך הדין כך, כל דיני ממונות מלאים מזה ובנוים על הדיבור, וסוף דבר כללו כל הפרטים שבעולם הזה, לא הניחו דבר קטן הן מעשה הן דיבור הן מחשבה, כמה יש בו איסור וכמה היתר והנה האדם הוא חלק אלהי ממעל, והיה מן הראוי שבטבעו ישנא כל מה ששונא השם, ואורייתא וקודשא-בריך-הוא חד, ורצון הבורא מבואר בתורה בלי שום טעם, אך לאהוב האבת מפני שהוא אמת, והרבה טהרה ופרישות וקדושה וענוה, צריך ליראה כזו ומכל שכן שלא לעשות נגד רצונו, ולא די שהם עושי' נגד רצונו בכל עת והלב מלא כעס וגדלות ומרמה ושקר וכל מיני קליפות, אלא שמשטים את-עצמם בכל מיני שטות וסוברים שאעפ"כ עובדים השם בתורה ובתפלה, אוי לנו איך אנו רחוקי' מן האמת, הלא האבות הקדושים וכל הדורות אחריהם משה ואהרן דור המדבר, צדיקי יסוד עולם תנאים ואמוראים גאונים בעלי תוספות, איך כולם שמרו את עצמם מן החטא ויראו מן החטא, וכמה תחבולות המציאו נגד היצר, ואנחנו משפלי הדעת דלי מעש ורקי כשרון מלאים עונות שיש בהם כריתות מיתות ב"ד, ומיתה בידי שמים ומלקות עברנו, וכל התורה כולה מא' ועד תי"ו, לא הנחנו דבר חוץ ממה שאין שכלנו משיג שאנו עוברים בכל עת ובכל רגע, ומה שאנו משיגים, אין כח בידינו לעמוד נגדו, איך שכחנו מיראת חטא וכל מגמותינו לעבוד את ה' בקום ועשה בחסידות דייקא, להקרא בשם צדיק וישר, וכמה הכנעות ושפלות מצאנו בדבריהם הקדושי' המלהיבים את הלב, וכמה אנו רחוקי' אפילו ממחשבת חוץ שלהם, וכל מגמותינו תמיד לגדלות ולהתפארות, כי מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאי, ואעפ"כ ידע אינש בנפשו כמה הלב מתגדל בשעת הלימוד, ובפרט אם מפטפט בהבליו או אם מתפלל בלב וכוונה בכח, ובאמת הוא עדיין מבחוץ כמו שאומרים בשם הצדיק הרב המגיד זלה"ה (אבות ה, כב) הפך בה וסיב ובלה בה ומנה לא תזיע, והא ראיה שאין לך מדה טובה הימנה, ר"ל כי עיקר וראשי' הלימוד לראות בדבריהם הקדושים כמה דקדקו בכל פרטי דינים בשכל וסברא, היאך האמת בכל דבר שבעולם על-פי התורה, כמה חקרו וסברו בכל פרטיה הכוללות כל מעשה בני-אדם, אסור ומותר כשר ופסול, חייב וזכאי, טמא וטהור, מעשה דיבור ומחשבה, ע"ז בנו וחקרו כל דברי תורה, כי כמו דלית אתר פנוי מינה, כן התורה בדיניה כללה כל הדברים בעולם, ומזה ראוי שיבא על האדם יראת חטא, כיון שרואה בכל מקום שלומד איך חקרו בשכלם להעמיד על הדרך האמת ולתרץ כל הקושיות שהם בקליפין שרוצי׳ להראו׳ פני׳ נגד האמת, כי בכל דבר קושיא יש היפך האמת כידוע, ולא עוד אלא שמראין בשכל שהדבר כן, וכשרואה אדם בתורתינו הקדושה כמה חקרו התנאי׳ אחר האמת במעשה התורה, זה יביאנו לידי יראת חטא ולהסירו משקר, לא כמו שאנו טמאי נפש מנעורינו שלומדים ואינם שמים לבם על כל הנ"ל, וכמה הלב מתגדל בשעת הלימוד ואחריו וכמה אנו שקועים בהבלי העולם וכל מיני פתיות קשורה ככלב בנפשינו, כמו שהאריך הראשית חכמה הענין במתיקות דבריו כי המעיין בעצמו יראה שלא כיון האמת שחשכו עינינו מראות ומהשכיל לבנו וסוברים שהמאור שבה יחזירם למוטב, אכל כל זה הוא שקר, כי כל אחד מאתנו יודע אם ירצה שלא נפל עדיין מכל התאוות ומדות רעות והתפארות וכל מיני שקרים שהורגל בהם עד עתה, אך האמת כמו שכתב הרב המגיד זצללה"ה אם תורתו לא עמדה לו לשמרו מן החטא כשעדיין לא חטא מכל-שכן כשכבר חטא איך יסירו אותו מן הרע, אם לא בהתקרבו גם-כן אל צדיקי האמת, והאמת ע״ז נאמר (איוב ל״א) וימנע מרשעים אורם, כי אם ילמוד באמת וביראת חטא בכל עת שילמוד יותר יוכנע יותר ויותר כשיראה כמה יראו חז״ל מן החטא ומן סברות השקר ויראה את-עצמו רחוק מן האמת בודאי יבא לידי יראת חטא, אבל כשילמוד כדי להיות למדן ומפולפל ובקי בדינים לדין ולהורות כל מה שיוסיף דעת איזה פלפול וסברא יוסיף מכאוב ויתגדל הלב יותר, ובאמת מחמת זה הכסיל בחושך הולך בכל מיני תאוות ושקרים ויבלו שנותיו בחסר לב, והנה באמת לא פסק מלחמת היצר בכל עת ובכל זמן ובכל מקום יש עבודת הלב כידוע מספר חובת הלבבות וצריך להשים לב ע״ז תמיד, והרבה צריך ישוב דעת לעיין בלבו במתינות מה שרוצה לעשות אם להתיר ואם למלאות תאותו וזהו עיקר עבודת ראשית חכמה יראת ה', וזה כוונת המדרש (תורת כהנים שמיני) זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו, אותו היצה״ר תעבירו מלבבכם כשם שהוא יחיד בעולמו כך תהא עבודתכם מיוחדת בלבכם לפניו, לא כמו שחושבין הפתאים שאין עבודת ה׳ אלא ללמוד כל היום ולהתפלל בכח ולקיים מילי דחסידות, ויראת ה׳ נשכח מלבם ואינם רוצים לעבוד אלא בקום עשה להיות צדיק וחסיד כנ״ל באורך, אין עבודתכם מיוחדת לפניו, כי לפעמים צריך להבטל גם מתורה ותפלה אם יש בזה רצון הבורא באמת כדי לשמור את-עצמו מן החטא אז עבודתינו מיוחדת לפניו, כי מי יאמר זכיתי לב טהרתי מחטאי ובפרט במדות רעות כי אין קץ למלחמה גדולה הזאת, וזה כוונתם אותו היצה״ר תעבירו מלבבכם.

דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם (דברים א, א). ויבואר על פי מה שכתב בזוהר הקדוש על המשנה כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל כו', הכלל התורה הקדושה יש בה פנימיות סודות נעלמות ומה שנאמרה התורה בסיפורי מעשיות מעשה אברהם, מעשה יצחק, מעשה יעקב עם לבן, מעשה אמהות, מעשה בלעם ואתון שלו, באמת יש בהם סודות נעלמות פנימיות, רק שמגוף התורה שמבואר במעשה גם כן ילמדו ממנה מדות טובות, דהיינו מעשה אברהם ללמוד לעשות חסד מאברהם, מעשה יעקב להראות צדקתו של יעקב, מעשה האמהות להראות וללמוד צדקת האמהות צדקת רחל אשר עדיין זה הזכות קיים לנו שהכניסה צרתה כו', כמבואר ברבותינו ז"ל שעל זה נאמר (ירמיה לא, יד) קול ברמה כו', רחל כו'. ונמצא נכתבו המעשים כדי ללמוד גם מהמעשה המדה התלויה בה. וכן כתיב מעשה בלעם ואתון שלו, כדי להראות מעשה מגונה של אותו הרשע להרחיק מן מעשיו כמאמר חכמינו ז"ל (אבות ה, כב) מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו כו', דהיינו ליקרב עצמו למדת אברהם ולרחק עצמו ממדת בלעם הרשע. נמצא זה שהתורה נאמר בסיפורי מעשיות כדי שגם מן המעשה נלמד המדה אבל באמת ישנו בה סודות נעלמות עד אין סוף. וכן אפילו שאר התורה שנאמרה בה המצוה בפירוש יש בה סודות נעלמות. וזהו כל דבר שהיה בכלל, דהיינו התורה שהוא הכלל מן העולמות. ויצא מן הכלל, להכתב בסיפור מעשה. ללמד, דהיינו ללמוד גם מן המעשה עצמה המדה המבואר בה. וזה לא ללמד על עצמו יצא כו', כלומר לא בהתורה אשר נכתבה בסיפור כו' יש בה סודות כו', אלא גם בהתורה אשר מבואר המצוה בה באר היטב יש בה סודותכו', וזהו אלא ללמד על הכלל כולו יצא. וזה מבואר קצת בזוהר הקדוש. ובאמת במשנה תורה לא נכתבה בסיפור מעשה, רק מבואר בה במצות היטב מדות השם ודרכי השם ותוכחה לישראל להסיר מדרך הרע ולדבק בדרך הטוב בדרך ה' ולמה זה, כי דור שהיו במצרים והיו משוקעים בטומאת מצרים ועל ידי זה הכעיסו לפניו יתברך כנאמר ברבותינו ז"ל, ועיין ברש"י בערבה מול סוף בין פארן כו', ודי זהב כו' עיין שם. ונמצא על ידי זה הוצרך להלביש התורה בסיפורי מעשיות כנזכר לעיל. אבל במשנה תורה שהיו דור שלם דור שנכנסו לארץ הקדושה שלא היו משוקעים בטומאת מצרים לכך נאמר להם התורה בלי שום לבוש כנזכר לעיל. וזהו אלה הדברים, כל מקום שנאמר אלה פוסל את הראשונים, כלומר מה שנאמר לראשונים תורה בלבוש כנ"ל, הוא מחמת במדבר בערבה כו', כפירוש רש"י אחרי הכותו כו', הואיל משה באר את התורה כו', ככל אשר צוה ה' אותו אליהם כנ"ל:

בזוה"ק ע"פ ובכל אשר אמרתי כו' תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו כו'. כי דברי תורה הם שמירה לאדם. והשי"ת נתן לנו תורה ומצות אשר בזה יכולין למצוא כל הצורך לנו ואין צריכין לבקש עצות ממקום אחר לשום דבר. וכתיב בכל אשר אמרתי פי' בכל דיבור ואות שבתורה נמצא שמירה זאת. וכן שמעתי מפה קדוש אא"ז מו"ר ז"ל על פסוק קול גדול ולא יסף ומתרגמינן ולא פסק ואמר בכל אות שבתורה יכול כל אדם למצוא כל הצריך לו בכל עת כי אין לו הפסק עכ"ד. והוא ענין השלימות שיש בכל נקודה מתורה ומצות הכל ואעפ"כ נכתב זה בלשון ציווי כי שמירה זו תלוי' באדם כפי מה שאדם יודע זאת ומחזק [עצמו] בדברי תורה ויודע שאין לו מקום אחר בכל הצריך לו רק בתורה כמאמר הפוך בה כו' דכולה בה. כפי ידיעתו זאת. כך מתגלה לו הכל ונתקיים פעולת התורה כי הכל תלוי בבחירת האדם כנ"ל: