חסידות על אבות ה:יב

וְהַשִּׁכְחָה הִיא בְּחִינַת אֲבֵדָה, כְּמוֹ שֶׁקָּרְאוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אֶת הַשּׁוֹכֵחַ אוֹבֵד, כְּמַאֲמָרָם זַ"ל (אבות פ"ה): מָהִיר לִשְׁמֹעַ וּמָהִיר לְאַבֵּד וְכוּ'.

ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור (שמות כז, כ). נראה, דהנה היצר הרע מפתה לאדם לאיזה תאות רעות ואהבה רעה ורוצה להפסיק האדם מעבודת הבורא אך התקנה לשבר אותו ולהעלות כל המחשבות וכל התאות אל הקדושה לעבודת הבורא ברוך הוא. ויאמר האדם אל לבו מה אם יש לי תאוה אל דבר גשמיות וסכלות מכל שכן שיש לי להיות תאוה אל הבורא בעבודתו ברוך הוא. אם יש לי יראה מדבר גשמי, מכל שכן שיש לי לירא ולפחוד מפניו יתברך ואז נעשה הרע כסא אל הטוב. ולכך עבור זה עשה השם יתברך שיהיה האדם מרוחק מהשם יתברך. דאם היו כל בני ישראל עובדים את השם יתברך בתמידות לא היה השם יתברך מקבל תענוג, כי תענוג תמידי אינו תענוג. אבל כשיש התרחקות ואחר כך האדם משבר כל המסכים ומדבק עצמו בעבודת השם אז על ידי זה מגיע תענוג גדול להשם יתברך. והנה הצדיק צריך להעלות כל המחשבות זרות ולכך לפעמים נופל להצדיק פתאום איזה מחשבה זרה והוא כדי שיעלה הצדיק המחשבה זרה בתפלתו ובדיבורו. וזה גם כן עשה השם יתברך לכבודו כי אם לא היה הצדיק מעלה את אחרים אז לא היה מגיע להשם יתברך תענוג מהצדיק מחמת שהוא עובד השם יתברך בתמידות. אבל לפי שמעלה בני אדם אז כיון שמתרבה השמחה על ידי הצדיק שמעלה בני אדם אחרים אז גורם בעבודתו שמחה אף שהוא בתמידות וידוע דכל המחשבה הוא אותיות מאיזה אהבה או מאיזה יראה. והנה כל המחשבות זרות באים ממאנין תבירין והם נקראים אותיות שבורין כנודע והצדיק צריך להעלות הכל. וזהו שאמר הכתוב ואתה תצוה וגו' ויקחו אליך שמן זית זך, רצה לומר שתראה להעלות הכל כל המחשבות דהם נכללים באותיות דהם כ"ז אתוון הם אותיות ז"ך. כתית, רצה לומר אותן האותיות אשר הם כתותים ושבורים. למאור, שצריך הצדיק להעלות ולמשוך להם הארה של קדושה וכל זה להעלות נר תמיד על ידי זה שהצדיק מעלה כל המחשבות זרות אז עליות תענוג להארה של הצדיק אשר נקרא נר תמיד, רצה לומר שהוא עובד השם בתמידות על ידי זה שמעלה אחרים אז גורם שמחה למעלה:

ולא יחשוב שגם אצל הצדיקים הקדושים אשר מאז שבאמת יכלו לטהר ולכבס נשמות באופן גבוה כל כך שאין לנו השגה, החסידים באו אז לשמוע, וישבו איזה זמן רב אצ לרבם, ובאם לא יכלו לשבת זמן רב, עכ״פ בתמידיות יותר נסעו וכל תשוקתם היתה לקבל דבר או אף תנועה ורמיזה מרבם, אף הטו את לבבם לקבל את האור והקדושה אשר ישפיע הרבי ישר אל לבם באין אומר ואין דברים. ואיך הי׳ החסיד ונסיעתו אז ואיך הוא ונסיעתו עתה, כנ״ל, ומי לנו יותר מהתנאים הקדושים וגם הם חלקו בין תלמיד ותלמיד, בין מהיר לשמוע וקשה לאבד לבין קשה לשמוע ומהיר לאבד וכו׳, ואיך אפשר לנפוח במי שנסיעותיו הם כ״כ מעטות, שהרי בכל השבת אף אם את כל כחותיו יאמץ לכבס אותו, ולהסיר ממנו את לבושיו ולהקים את נפשו המרוצצה ולהחיותה מעליפתה [מהתעפותה] עד שתהי׳ מוכשרה לקבל עד שתהי׳ מוכשרה לקבל מן קוי אור אשר הוא שולח בה. ג״כ לא מסתפק בשבת אחד, ובפרט שמן נסיעה אחת ועד האחרת, שוהה הוא זמן רב כזה שעד שהוא חוזר ובא, עבודת הרבי של נסיעה הראשונה כבר פגה ממנו.