שִׁבְעָה דְבָרִים בַּגֹּלֶם וְשִׁבְעָה בֶחָכָם. חָכָם אֵינוֹ מְדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁהוּא גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְחָכְמָה וּבְמִנְיָן, וְאֵינוֹ נִכְנָס לְתוֹךְ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ, וְאֵינוֹ נִבְהָל לְהָשִׁיב, שׁוֹאֵל כָּעִנְיָן וּמֵשִׁיב כַּהֲלָכָה, וְאוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן, וְעַל מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע, אוֹמֵר לֹא שָׁמָעְתִּי, וּמוֹדֶה עַל הָאֱמֶת. וְחִלּוּפֵיהֶן בַּגֹּלֶם:
מדרשי פילון
כדאי לציין את הביטוי שבפילון: "שלשלת ההגיון (-החכמה) והמניין". ביטוי זה נמצא במשנה, אולם שָׁם בקשר לסנהדרין: "אין בית דין יכול לבטל דברי חבירו, עד שיהא גדול ממנו בחכמה ומנין" (עדיות א, ה), וכן בבבלי (גיטין לו, ב, ובעוד מקומות). אבל במשנה אבות: "חכם אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין" (אבות א, ז, לפי שינויי נוסחאות שבגליון). ואולי הושאל הביטוי באבות משָם.