כֹּהֵן גָּדוֹל לֹא יִשָּׂא אַלְמָנָה, בֵּין אַלְמָנָה מִן הָאֵרוּסִין, בֵּין אַלְמָנָה מִן הַנִּשּׂוּאִין, וְלֹא יִשָּׂא אֶת הַבּוֹגֶרֶת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁירִין בְּבוֹגֶרֶת. לֹא יִשָּׂא אֶת מֻכַּת עֵץ. אֵרֵס אֶת הָאַלְמָנָה, וְנִתְמַנָּה לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל, יִכְנֹס. וּמַעֲשֶׂה בִיהוֹשֻׁעַ בֶּן גַּמְלָא שֶׁקִּדֵּשׁ אֶת מָרְתָא בַת בַּיְתוֹס, וּמִנָּהוּ הַמֶּלֶךְ לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל, וּכְנָסָהּ. שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁנָּפְלָה לִפְנֵי כֹהֵן הֶדְיוֹט, וְנִתְמַנָּה לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל, אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה בָהּ מַאֲמָר, הֲרֵי זֶה לֹא יִכְנֹס. כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁמֵּת אָחִיו, חוֹלֵץ וְלֹא מְיַבֵּם:
תוספות יום טוב
וכל אדם וכו'. כתבו התוס' תימא לר"י דאמאי איצטריך למיתני ליה הא תנא ליה חדא זימנא בפרק כלל גדול ושאינו כשר להצניעו כו' עכ"ל ובריש ברכות כתבתי בשמם דרגילות לשנות בקצור מה שנשנה במקום אחר ואין לחלק דהתם אשמועינן מה ששנה בנגעים והכא בחדא מסכתא תרווייהו. דהכי אשכחן שתירצו בשם ר"י עצמו בפ"ו דיבמות מ"ד. ומה"ט נמי אין לחלק דהכא בבא שלימה דהתם נמי כולה בבא נשנה באותו פ' ובפ"ב:
משנת ארץ ישראל
ש' כהן אסף את כל המעשים שבספרות חז"ל24כהן, מעשים. , ולדעתו רק אלו משקפים את תחומי פעילותם הרֵאלית של חכמים, ואילו ההלכות העקרוניות שנמסרו בשמם אינם אלא לימוד תֵאורטי ומאוחר. יחד עם זאת הוא מודה כי אין הוא יודע מהי אמת המידה אשר לפיה החליטו עורכי החיבורים איזה סיפור ראוי לכלול בחיבוריהם. נראה שחלוקה זו בין הלכות ומעשים היא בעייתית, ותובעת מחקר. בספרות מופיע לעתים מעשה ספציפי והלכה עקרונית המתייחסת אליו. כך, למשל, התוספתא קובעת שבעל רשאי להתנות שאשתו "תהא זנתו ומפרנסתו ומלמדתו תורה", ומיד אחר כך מתואר מעשה מעין זה שאירע ליהושע בנו של רבי עקיבא25תוס', כתובות פ"ד ה"ז, וראו פלוסר וספראי, הלל הזקן. . יש להניח שההלכה נוסחה בעקבות המקרה, או להפך, שהמעשה לפרטיו נוסח בעקבות ההלכה, אך קשה להאמין ש"במקרה" נוסחה הלכה ואירע סיפור נדיר הזהה לה. רבות הן הדוגמאות מעין אלו במקורותינו. יתר על כן, סביר שחלק מההלכות שבידינו הן פסקי דין במעשים שהובאו לפני חכמים, ופסקים אלו נוסחו כהלכה עקרונית26כאמור במבוא הכללי לפירוש המשניות אנו מסיקים שהלכות קדומות רבות הן תוצאה של מעשה שבא להכרעה בפני חכמים, או שכך נהגו בציבור. . אי לכך, ההבחנה בין סיפורים ובין הלכות היא במידה רבה ספרותית ולא היסטורית. דוגמה נוספת לכך תובא להלן27להלן, סוף פרק ב; פ"ו מ"ח; פ"ח מ"ג; פ"ט מ"ג; פאה פ"ב מ"ה ומ"ו; שבת פכ"ד מ"ה; פירושנו לגיטין פ"ו מ"ה (אחד מהפירושים האפשריים, כפי שנראה אם יזכנו החונן לאדם דעת); עדיות פ"ז מ"ז; יבמות פ"ו מ"ד; פט"ו מ"א; פט"ז מ"ג (השוואת המשנה לתוספתא); אהלות פט"ז מ"א; נדרים פ"ו מ"ו; פ"ט מ"י; נזיר פ"ב מ"ג; יבמות פ"ו מ"ד; עירובין פ"ו מ"ב; נידה פ"ח מ"ב ומ"ג ועוד. . הווה אומר, גם המעשים וגם ההלכות, המוצגות כתֵאורטיות, משקפים באותה מידה את פעילותם המעשית של חכמים בציבור.
משנת ארץ ישראל
הכותב תופסי – טופסי, גיטים צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן – שלושה מרכיבים מזהים לגט: שם הבעל, שם האישה ותאריך הכתיבה. השמות נזכרו במשנה הקודמת, ואילו תאריך הכתיבה עולה גם בדיונים בפ"ב מ"ב, אם כי לעיל ראינו שהתאריך הוא נתון שמשמעותו ההלכתית־משפטית שולית (לעיל פ"ב מ"א). בתוספתא נאמר: "מעשה בבן קדרה28כ"י ערפורט: קרארה. שהיה כותב טופסי גיטין בערב, ובא מעשה לפני חכמים ופסלו את כולן" (פ"ב ה"י). אותו אדם, ייתכן שהיה קדר או מוביל קרונות, חי בערב, צפונית לציפורי, הנזכרת אצל יוספוס כ־Gαβάra (גָבָּרָה), והיא ערב שמדרום לבקעת סכנין (כיום נקראת ערב אל בעינה). כמו כן: "מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב, ואמר חוששני לו מחטאת" (שבת פט"ז מ"ז).29ראו ספר היישוב, ערך ערב. בערב, אם כן, היה יישוב יהודי ושם היו מנהגים שעוררו התנגדות בין החכמים. כך גם במעשה כאן. חכמים נוהגים לכאורה כרבי יהודה במשנתנו ופוסלים את הטופס המוכן, בניגוד לעמדת תנא קמא. לפנינו דוגמה נוספת להלכה שהובאה במשנה ומעשה תנאים המסייע בתוספתא.30משנה ברכות פ"א מ"ג; תוספתא ברכות פ"א ה"א; משנה יבמות פ"ו מ"ד, ועוד. במקרה שלנו מובא המעשה בתוספתא על ידי צד אחד במחלוקת שבמשנה, כסיוע לעמדתו.