שִׁבְעָה דְבָרִים בַּגֹּלֶם וְשִׁבְעָה בֶחָכָם. חָכָם אֵינוֹ מְדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁהוּא גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְחָכְמָה וּבְמִנְיָן, וְאֵינוֹ נִכְנָס לְתוֹךְ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ, וְאֵינוֹ נִבְהָל לְהָשִׁיב, שׁוֹאֵל כָּעִנְיָן וּמֵשִׁיב כַּהֲלָכָה, וְאוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן, וְעַל מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע, אוֹמֵר לֹא שָׁמָעְתִּי, וּמוֹדֶה עַל הָאֱמֶת. וְחִלּוּפֵיהֶן בַּגֹּלֶם:
אורחות צדיקים
יֵשׁ יוֹשֵׁב לִפְנֵי חָכָם וְשׁוֹתֵק וְיֵשׁ לוֹ שָׂכָר, כְּגוֹן שֶׁיְּכַוֵּן לִשְׁמֹעַ. וְיֵשׁ שׁוֹתֵק וְיֵשׁ לוֹ עֲבֵרָה, כְּגוֹן שֶׁיַּחְשֹׁב: ״מָה אֲדַבֵּר לְפָנָיו, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהָשִׁיב לִי כָּרָאוּי? הֲלוֹא אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּנֶגְדִּי כְּלוּם.״ וְיִזָּהֵר מְאוֹד בְּמָה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אבות ה ז): שִׁבְעָה דְּבָרִים בַּגֹּלֶם, וְשִׁבְעָה בֶּחָכָם: חָכָם אֵינוֹ מְדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן, וְאֵינוֹ נִכְנָס לְתוֹךְ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ, וְאֵינוֹ נִבְהָל לְהָשִׁיב, שׁוֹאֵל כָּעִנְיָן וּמֵשִׁיב כַּהֲלָכָה, וְאוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן, וְעַל מָה שֶׁלֹּא שָׁמַע – אוֹמֵר ״לֹא שָׁמַעְתִּי״, וּמוֹדֶה עַל הָאֱמֶת. וְחִלּוּפֵיהֶם בַּגֹּלֶם.
אור ישראל
והנני מוצא עוז בנפשי לבאר עוד דבר יקר (לפי השערתי) הנולדת מחיבור דברים הנפרדים בספר הלזה. ליישר המדות ולהרגילם לנער חד השכל (אשר בכלל דבר המדות נצרך להשקפה גדולה אצלו לבל יטהו גודל שכלו המדות אל רצונו) עדנו באבו טרם ינגפו רגליו בתהפוכות הזמן וטרדותיו (באיזה מצב שיהי') אשר כבד לפני האדם להתלמד ולהתרגל בהם. ורק בימי הבחרות אז ילמוד וירגיל מדותיו במדריגה נפלאה עד אשר יבוא לרגלי הזמן (לבו ודעתו בל עמו להתבונן ולהשקיף עליהם) עוד יכו שורש לשאת פרי הצלתה להתנהג במדות ישרות ונדרשות במדה נגבלה לפי תכונתו ומנינו. וכאשר הלימוד בחכמת המלחמה הוא בדיוק עצום ונורא אשר כמעט בלתי אפשר להעשות כן בעת המלחמה. כן הלימוד בחכמת מלחמת כבישת המדות להטותם ולהרגילם בדרך הנכוחה. זאת משפטם ללמוד ולהרגיל בהם בדיוק נכון. הגם שלא ילכו בשלימותם בעת עסקו בגלי ים הזמן גם כי הדרך יהי' צלחה לפניו ואיה החומר לשאת עליו לימוד והרגל המדות הישרות ? עניניו בעירוב ב"א מעטים המה ונקלים באיכותם.