Sanhédrin 6

Chapitre 6

א נִגְמַר הַדִּין, מוֹצִיאִין אוֹתוֹ לְסָקְלוֹ. בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה חוּץ לְבֵית דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד) הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל. אֶחָד עוֹמֵד עַל פֶּתַח בֵּית דִּין וְהַסּוּדָרִין בְּיָדוֹ, וְאָדָם אֶחָד רוֹכֵב הַסּוּס רָחוֹק מִמֶּנּוּ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רוֹאֵהוּ. אוֹמֵר אֶחָד יֶשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת, הַלָּה מֵנִיף בַּסּוּדָרִין וְהַסּוּס רָץ וּמַעֲמִידוֹ. וַאֲפִלּוּ הוּא אוֹמֵר יֶשׁ לִי לְלַמֵּד עַל עַצְמִי זְכוּת, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ אֲפִלּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְעָמִים, וּבִלְבַד שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו. מָצְאוּ לוֹ זְכוּת, פְּטָרוּהוּ, וְאִם לָאו, יוֹצֵא לִסָּקֵל. וְכָרוֹז יוֹצֵא לְפָנָיו, אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי יוֹצֵא לִסָּקֵל עַל שֶׁעָבַר עֲבֵרָה פְלוֹנִית, וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו, כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹ זְכוּת יָבֹא וִילַמֵּד עָלָיו:
1 Quand l’accusé est condamné à être lapidé, on le conduit au lieu désigné à cet effet, loin du tribunal, comme il est dit (Lv 24, 14): Fais sortir le blasphémateur hors du camp. Un homme se tenait à la porte du tribunal avec un drapeau à la main; un homme à cheval se trouvait à une distance telle qu’il pût voir le drapeau agité. Si quelqu’un du tribunal disait avoir trouvé un argument favorable à l’accusé, celui qui se tenait à la porte agitait son drapeau, et l’homme à cheval courait arrêter l’exécution. Si l’accusé lui-même disait avoir trouvé un argument en sa faveur, on le ramenait au tribunal, pour examiner cet argument; on le ramenait même 4 à 5 fois, pourvu que ce soit un argument réel. Si, après avoir reconduit le condamné au tribunal on trouve qu’il doit être acquitté, on l’acquitte; sinon, on le reconduit au supplice. On proclame devant lui: “Un tel, fils d’un tel, va au supplice pour tel ou tel crime; tels et tels sont les témoins. Si quelqu’un connaît un argument en faveur du condamné, qu’il vienne le dire”. –.
ב הָיָה רָחוֹק מִבֵּית הַסְּקִילָה כְּעֶשֶׂר אַמּוֹת, אוֹמְרִים לוֹ הִתְוַדֵּה, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הַמּוּמָתִין מִתְוַדִּין, שֶׁכָּל הַמִּתְוַדֶּה יֶשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְעָכָן שֶׁאָמַר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ, בְּנִי שִׂים נָא כָבוֹד לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתֶן לוֹ תוֹדָה וְגוֹ' וַיַּעַן עָכָן אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמַר אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְכָזֹאת וְגוֹ' (יהושע ז). וּמִנַּיִן שֶׁכִּפֶּר לוֹ וִדּוּיוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ מֶה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכָּרְךָ ה' בַּיּוֹם הַזֶּה. הַיּוֹם הַזֶּה אַתָּה עָכוּר, וְאִי אַתָּה עָכוּר לָעוֹלָם הַבָּא. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְוַדּוֹת, אוֹמְרִים לוֹ, אֱמֹר תְּהֵא מִיתָתִי כַפָּרָה עַל כָּל עֲוֹנוֹתָי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא מְזֻמָּם, אוֹמֵר תְּהֵא מִיתָתִי כַּפָּרָה עַל כָּל עֲוֹנוֹתַי חוּץ מֵעָוֹן זֶה. אָמְרוּ לוֹ, אִם כֵּן, יְהוּ כָל אָדָם אוֹמְרִים כָּךְ כְּדֵי לְנַקּוֹת אֶת עַצְמָן:
2 A la distance d’environ 10 coudées du lieu du supplice, on dit au condamné de se confesser; car tous les suppliciés se confessent, et celui qui se confesse aura sa part dans le monde futur. Ainsi, on trouve que Josué (Jos 7, 29) dit à Akhan: “Mon fils, attribue la gloire à l’Eternel Dieu d’Israël et rends-lui grâce; dis-moi donc ce que tu as fait; ne me cache rien. Akhan répondit à Josué et dit: je l’avoue, j’ai péché envers l’Eternel Dieu d’Israël, j’ai agi de telle et telle façon”. Et d’où sait-on que la confession lui valut le pardon? De ce qu’il est dit (ib. 25): Josué lui répondit: pourquoi nous as-tu troublés? l’Eternel te troublera aujourd’hui; en ce jour, tu seras troublé, mais non dans la vie future. S’il ne sait pas se confesser, on lui conseille de dire: “Que ma mort soit l’expiation de tous mes péchés”. R. Juda dit: Si l’accusé est convaincu de son innocence, il peut dire: “Que ma mort soit l’expiation de tous mes péchés, à l’exception de celui pour lequel on m’a condamné”. Mais les autres docteurs objectent à R. Juda que tous les condamnés en diraient autant pour se disculper et pour accuser les témoins et les juges.
ג הָיָה רָחוֹק מִבֵּית הַסְּקִילָה אַרְבַּע אַמּוֹת, מַפְשִׁיטִין אוֹתוֹ אֶת בְּגָדָיו. הָאִישׁ, מְכַסִּין אוֹתוֹ מִלְּפָנָיו. וְהָאִשָּׁה, מִלְּפָנֶיהָ וּמֵאַחֲרֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הָאִישׁ נִסְקָל עָרֹם וְאֵין הָאִשָּׁה נִסְקֶלֶת עֲרֻמָּה:
3 Arrivé à la distance de 4 coudées du lieu du supplice, on déshabille le condamné; si c’est un homme, on le couvre par devant; si c’est une femme, on la couvre par devant et par derrière; tel est l’avis de R. Juda. Les autres docteurs disent qu’on ne déshabille pas les femmes condamnées.
ד בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה גָבוֹהַּ שְׁתֵּי קוֹמוֹת. אֶחָד מִן הָעֵדִים דּוֹחֲפוֹ עַל מָתְנָיו. נֶהְפַּךְ עַל לִבּוֹ, הוֹפְכוֹ עַל מָתְנָיו. אִם מֵת בָּהּ, יָצָא. וְאִם לָאו, הַשֵּׁנִי נוֹטֵל אֶת הָאֶבֶן וְנוֹתְנָהּ עַל לִבּוֹ. אִם מֵת בָּהּ, יָצָא. וְאִם לָאו, רְגִימָתוֹ בְכָל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז) יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה. כָּל הַנִּסְקָלִין נִתְלִין, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ נִתְלֶה אֶלָּא הַמְגַדֵּף וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. הָאִישׁ תּוֹלִין אוֹתוֹ פָּנָיו כְּלַפֵּי הָעָם, וְהָאִשָּׁה פָּנֶיהָ כְלַפֵּי הָעֵץ, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הָאִישׁ נִתְלֶה וְאֵין הָאִשָּׁה נִתְלֵית. אָמַר לָהֶן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַהֲלֹא שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח תָּלָה נָשִׁים בְּאַשְׁקְלוֹן. אָמְרוּ לוֹ, שְׁמֹנִים נָשִׁים תָּלָה, וְאֵין דָּנִין שְׁנַיִם בְּיוֹם אֶחָד. כֵּיצַד תּוֹלִין אוֹתוֹ, מְשַׁקְּעִין אֶת הַקּוֹרָה בָאָרֶץ וְהָעֵץ יוֹצֵא מִמֶּנָּה, וּמַקִּיף שְׁתֵּי יָדָיו זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ וְתוֹלֶה אוֹתוֹ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הַקּוֹרָה מֻטָּה עַל הַכֹּתֶל, וְתוֹלֶה אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהַטַּבָּחִין עוֹשִׂין. וּמַתִּירִין אוֹתוֹ מִיָּד. וְאִם לָן, עוֹבֵר עָלָיו בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא) לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְגוֹ'. כְּלוֹמַר, מִפְּנֵי מָה זֶה תָלוּי, מִפְּנֵי שֶׁבֵּרַךְ אֶת הַשֵּׁם, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל:
4 Le lieu de la lapidation a une élévation double de la hauteur d’homme. Un des témoins jette le condamné par terre, de façon à ce qu’il tombe sur le dos, non sur le ventre. S’il est mort par la chute, on ne lui fait plus rien; sinon, l’autre témoins lui jette une pierre sur le cœur; s’il n’est pas encore mort, tous les assistants l’achèvent par des pierres; car il est écrit (Dt 17, 7): La main des témoins sera la première sur lui pour le faire mourir; ensuite la main de tout le peuple. Tous ceux qui sont lapidés seront pendus après la mort, selon R. Eliézer. Les autres docteurs disent: on ne pend que les condamnés pour blasphème, ou pour idolâtrie. On pend un homme la face vers le monde; la femme pendue a la face contre le gibet; c’est l’opinion de R. Eliézer. Les autres docteurs disent: les femmes ne sont pas pendues du tout. R. Eliézer leur objecta le fait de Simon b. Shetah, qui a fait pendre des femmes à Ascalon; mais ils lui répondirent: C’était une exception, puisqu’il en a condamné et fait exécuter 80 le même jour, et qu’il ne faut pas juger 2 accusés le même jour. Voici la manière de pendre le supplicié: On enfonce une poutre dans la terre; de cette poutre sort un bois comme une branche; on met alors les deux mains du supplicié l’une sur l’autre, et on le pend (par les mains). R. Yossé dit: La poutre n’est pas enfoncée, elle est debout et inclinée, de sorte que son extrémité supérieure s’appuie sur une paroi, et on pend le supplicié, comme les boucher pendent les animaux. Il faut descendre le supplicié du gibet aussitôt que la nuit arrive sous peine de contrevenir à la défense exprimée ainsi (Dt 21, 23): tu ne laisseras pas séjourner son cadavre sur le gibet, mais tu auras soin de l’enterrer le même jour; car un pendu est une chose offensante pour Dieu. On veut dire par là: puisqu’un tel a été pendu pour avoir blasphémé Dieu, il se trouverait qu’on laisse profaner le nom divin.
ה אָמַר רַבִּי מֵאִיר, בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם מִצְטַעֵר, שְׁכִינָה מַה הַלָּשׁוֹן אוֹמֶרֶת כִּבְיָכוֹל, קַלַּנִי מֵרֹאשִׁי, קַלַּנִי מִזְּרוֹעִי. אִם כֵּן הַמָּקוֹם מִצְטַעֵר עַל דָּמָם שֶׁל רְשָׁעִים שֶׁנִּשְׁפַּךְ, קַל וָחֹמֶר עַל דָּמָם שֶׁל צַדִּיקִים. וְלֹא זוֹ בִלְבַד, אֶלָּא כָּל הַמֵּלִין אֶת מֵתוֹ, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. הֱלִינוֹ לִכְבוֹדוֹ לְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִים, אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. וְלֹא הָיוּ קוֹבְרִין אוֹתוֹ בְּקִבְרוֹת אֲבוֹתָיו, אֶלָּא שְׁתֵּי בָתֵּי קְבָרוֹת הָיוּ מְתֻקָּנִין לְבֵית דִּין, אַחַת לַנֶּהֱרָגִין וְלַנֶּחֱנָקִין וְאַחַת לַנִּסְקָלִין וְלַנִּשְׂרָפִין:
5 R. Meir dit: lorsque l’homme souffre (en punition de ses péchés), comment s’exprime la providence? La tête me pèse; mes bras me semblent trop lourds! Si l’omniscient, partout présent, se désole de ce que le sang des impies est versé, à plus forte raison il déplore le sang des justes. Du reste, il ne faut pas même laisser un simple mort toute la nuit sans l’enterrer, à moins qu’on ne retarde l’enterrement pour préparer les objets nécessaires, tels que bière et linceul. Le supplicié n’est pas enterré dans le caveau de la famille; le tribunal avait deux cimetières publics, un pour les condamnés à avoir le cou coupé, ou à être étranglés, et l’autre pour les condamnés à être lapidés ou brûlés.-
ו נִתְעַכֵּל הַבָּשָׂר, מְלַקְּטִין אֶת הָעֲצָמוֹת וְקוֹבְרִין אוֹתָן בִּמְקוֹמָן. וְהַקְּרוֹבִים בָּאִים וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹם הַדַּיָּנִים וּבִשְׁלוֹם הָעֵדִים, כְּלוֹמַר שֶׁאֵין בְּלִבֵּנוּ עֲלֵיכֶם כְּלוּם, שֶׁדִּין אֱמֶת דַּנְתֶּם. וְלֹא הָיוּ מִתְאַבְּלִין, אֲבָל אוֹנְנִין, שֶׁאֵין אֲנִינוּת אֶלָּא בַלֵּב:
6 Quand la chair a disparu, on enlève les os pour les enterrer dans le caveau de la famille. Les parents (du supplicié) viennent saluer les juges et les témoins, pour montrer qu’ils ne leur en veulent pas et qu’ils reconnaissent la justesse du jugement. Ils ne faisaient pas les cérémonies de deuil, mais ils s’abstenaient des choses dont s’abstient un ônen (le parent d’un mort ordinaire) avant l’enterrement, par suite de son chagrin tout intime.
ז אמר רבי מאיר, בזמן שאדם מצטער, שכינה מה הלשון אומרת. כביכול קלני מראשי, קלני מזרועי. אם כן המקום מצטער על דמם שלרשעים שנשפך, קל וחמר על דמן שלצדיקים. ולא זו בלבד, אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה. הלינו לכבודו, להביא לו ארון ותכריכים, אינו עובר עליו. ולא היו קוברין אותו בקברות אבותיו, אלא שני בתי קברות היו מתקנין לבית דין, אחד לנהרגין ולנחנקין ואחד לנסקלין ולנשרפין.
7 Dit le rabbin Meir, quand un être humain est en détresse, quelle expression la Shekhinah [Présence Divine] utilise-t-elle, pour ainsi dire? "J'ai mal à la tête, mon bras souffre." Si c'est le cas, l'Omniprésent ressent de la détresse à cause du sang des méchants qui est répandu; combien plus [le fait-il] pour le sang des justes. Et de plus, quiconque laisse un cadavre pendant la nuit transgresse un commandement négatif. Mais si quelqu'un laisse un corps pendu pendant la nuit pour son honneur, pour lui apporter un cercueil ou un linceul, il ne transgresse pas [un commandement négatif]. Et un tel corps [c'est-à-dire celui d'un lapidé à mort] ne serait pas enterré dans la tombe de ses ancêtres. Au lieu de cela, deux tombes ont été fixées pour le palais de justice, une pour ceux qui ont été mis à mort par décapitation et étranglement, et un pour ceux mis à mort par lapidation et incendies.
ח נתעכל הבשר, מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקומן. והקרובים באים ושואלין בשלום הדינין ובשלום העדים, כלומר שאין בלבנו עליכם כלום, שדין אמת דנתם. ולא היו מתאבלין, אבל אוננין, שאין אנינות אלא בלב.
8 Lorsque la chair se décompose, ils ramassent les os et les enterrent à leur place. Et les proches viennent saluer les juges et les témoins, comme pour dire que nous ne tenons rien contre vous, puisque [nous savons que] votre verdict était juste. Et ils n'observeraient pas les rituels de deuil, mais ils pleureraient, car le chagrin n'est que dans le cœur.
Chapitre précédentChapitre suivant