Beitza 1

Chapitre 1

א בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, תֵּאָכֵל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא תֵאָכֵל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׂאֹר בְּכַזַּיִת וְחָמֵץ בְּכַכּוֹתֶבֶת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, זֶה וָזֶה בְּכַזָּיִת:

1 En un jour de fête, on pourra, selon l’école de Shammaï, consommer un œuf du même jour; d’après celle de Hillel, c’est interdit. L’Ecole de Shammaï établit comme mesure d’interdit à Pâques l’équivalent d’une olive pour le levain et d’une figue sèche pour le pain levé; l’école de Hillel adopte l’olive pour mesure uniforme dans les deux cas (plus sévère).

ב הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וָעוֹף בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחְפֹּר בְּדֶקֶר וִיכַסֶּה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא יִשְׁחֹט, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן מִבְּעוֹד יוֹם. וּמוֹדִים, שֶׁאִם שָׁחַט, שֶׁיַּחְפֹּר בְּדֶקֶר וִיכַסֶּה, שֶׁאֵפֶר כִּירָה מוּכָן הוּא:

2 Après avoir égorgé au jour de fête un animal des bois ou un oiseau, il faut, selon l’école de Shammaï, retourner de la terre avec un pieu et en prendre pour couvrir le sang; selon l’école de Hillel, l’on ne pourra égorger un de ces animaux qu’après avoir préparé d’avance de la terre servant à couvrir le sang. Tous deux reconnaissent qu’en cas de fait accompli il faut creuser la terre pour couvrir le sang (acte indispensable après l’égorgement). En outre, de la cendre d’un foyer (si l’on en a) est toujours considérée comme préparée et peut remplacer la terre.

ג בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מוֹלִיכִין אֶת הַסֻּלָּם מִשּׁוֹבָךְ לְשׁוֹבָךְ, אֲבָל מַטֵּהוּ מֵחַלּוֹן לְחַלּוֹן. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יִטֹּל, אֶלָּא אִם כֵּן נִעֲנֵעַ מִבְּעוֹד יוֹם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עוֹמֵד וְאוֹמֵר זֶה וָזֶה אֲנִי נוֹטֵל:

3 L’école de Shammaï dit: il n’est pas permis de transporter une échelle d’un pigeonnier à l’autre (c’est un objet hors de la pensée), mais seulement de la pencher d’une cloison à l’autre; Hillel le permet. Shammaï ne permet de prendre l’échelle en ce jour que si l’on y a touché dès la veille (en signe de destination); Hillel prescrit seulement d’avoir dit d’avance quels pigeons ou veut prendre en ce jour pour la consommation.

ד זִמֵּן שְׁחוֹרִים וּמָצָא לְבָנִים, לְבָנִים וּמָצָא שְׁחוֹרִים, שְׁנַיִם וּמָצָא שְׁלֹשָׁה, אֲסוּרִים. שְׁלֹשָׁה וּמָצָא שְׁנַיִם, מֻתָּרִים. בְּתוֹךְ הַקֵּן וּמָצָא לִפְנֵי הַקֵּן, אֲסוּרִים. וְאִם אֵין שָׁם אֶלָּא הֵם, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִים:

4 Si après avoir préparé, la veille, des pigeons noirs d’une part et blancs de l’autre, que le lendemain on les trouve disposés à l’inverse, ou si l’on a préparé 2 pigeons dans un nid et il y en a 3 (tous faits imprévus), ces pigeons seront interdits; mais, si en ayant préparé 3 il ne reste que 2, ils sont permis. Si on les a disposés à l’intérieur du nid et qu’ils se trouvent au dehors, ils sont interdits, à moins qu’il n’y en ait pas d’autres (ce sont alors forcément les mêmes).

ה בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מְסַלְּקִין אֶת הַתְּרִיסִין בְּיוֹם טוֹב. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין אַף לְהַחֲזִיר. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין נוֹטְלִין אֶת הָעֱלִי לְקַצֵּב עָלָיו בָּשָׂר. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין נוֹתְנִין אֶת הָעוֹר לִפְנֵי הַדּוֹרְסָן וְלֹא יַגְבִּיהֶנּוּ, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ עִמּוֹ כַזַּיִת בָּשָׂר. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מוֹצִיאִין לֹא אֶת הַקָּטָן וְלֹא אֶת הַלּוּלָב וְלֹא אֶת סֵפֶר תּוֹרָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין:

5 Shammaï interdit de prendre le billot pour couper de la viande dessus; Hillel le permet. Shammaï défend de mettre la peau sous les pas des gens pour faire marcher dessus (commencement de tannerie), et même de la soulever s’il n’y reste pas un peu de chair; Hillel le permet. Shammaï défend d’enlever les volets de la devanture en ou jour de fête; Hillel permet même de les remettre. L’école de Shammaï défend, le jour de fête, de porter de l’intérieur, sur la voie publique un enfant ou un lulav (à la fête des tentes), ou le rouleau de la loi; celle de Hillel le permet.

ו בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מוֹלִיכִין חַלָּה וּמַתָּנוֹת לַכֹּהֵן בְּיוֹם טוֹב, בֵּין שֶׁהוּרְמוּ מֵאֶמֶשׁ, בֵּין שֶׁהוּרְמוּ מֵהַיּוֹם. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, גְּזֵרָה שָׁוָה, חַלָּה וּמַתָּנוֹת מַתָּנָה לַכֹּהֵן, וּתְרוּמָה מַתָּנָה לַכֹּהֵן, כְּשֵׁם שֶׁאֵין מוֹלִיכִין אֶת הַתְּרוּמָה, כָּךְ אֵין מוֹלִיכִין אֶת הַמַּתָּנוֹת. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל, לֹא, אִם אֲמַרְתֶּם בַּתְּרוּמָה, שֶׁאֵינוֹ זַכַּאי בַּהֲרָמָתָהּ, תֹּאמְרוּ בַמַּתָּנוֹת, שֶׁזַּכַּאי בַּהֲרָמָתָן:

6 Les Shammaïtes interdisent d’apporter au cohen le jour de fête la Halla (parcelle sacerdotale de pâte), ou les portions d’offrandes qui lui reviennent sur les animaux (Dt 18, 3), soit que ces prélèvements datent de la veille, soit du même jour; Hillel le permet. Les Shammaïtes fondent leur avis sur la comparaison à établir entre ces dons afférant au cohen et l’oblation sacerdotale; or, comme il n’est pas permis de transporter cette dernière en ce jour, ce ne sera pas permis non plus pour les autres revenus. Il n’en est pas ainsi, répliquent les Hillélites: c’est interdit pour l’oblation, parc que le cohen ne l’a pas acquise en ce jour (cette redevance sur le blé étant due le jour où on l’amoncelle), tandis qu’il acquiert dûment les donations précitées sur la pâte et la chair.

ז בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, תְּבָלִין נִדּוֹכִין בְּמָדוֹךְ שֶׁל עֵץ, וְהַמֶּלַח בְּפַךְ, וּבְעֵץ הַפָּרוּר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, תְּבָלִין נִדּוֹכִין כְּדַרְכָּן בְּמָדוֹךְ שֶׁל אֶבֶן, וְהַמֶּלַח בְּמָדוֹךְ שֶׁל עֵץ:

7 Les Shammaïtes prescrivent de piler des épices dans un mortier de bois, et le gros sel dans un vase d’argile, ou dans la cuiller à pot; les Hillélites permettent de piler les épices dans un mortier de pierre, et le sel dans un mortier de bois.

ח הַבּוֹרֵר קִטְנִית בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בּוֹרֵר אֹכֶל וְאוֹכֵל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, בּוֹרֵר כְּדַרְכּוֹ בְּחֵיקוֹ, בְּקָנוֹן וּבְתַמְחוּי, אֲבָל לֹא בְטַבְלָא וְלֹא בְנָפָה וְלֹא בִכְבָרָה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף מֵדִיחַ וְשׁוֹלֶה:

8 Quant à trier des céréales, il est permis, selon les Shammaïtes, de tirer du déchet ce que l’on mange peu à peu; On permet même de trier comme d’ordinaire, en mettant les grains dans une étoffe sur ses genoux, ou dans un panier tressé, canoun, ou dans une écuelle, sans les étaler toutefois sur une tablette, ni sur un tamis, ni sur un van. Selon R. Gamliel, il est même pemis de les faire passer à l’eau et d’en tirer les déchets.

ט בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מְשַׁלְּחִין בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא מָנוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְשַׁלְּחִין בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, בֵּין חַיִּין בֵּין שְׁחוּטִין. מְשַׁלְּחִין יֵינוֹת שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת וְקִטְנִיּוֹת, אֲבָל לֹא תְבוּאָה, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בִּתְבוּאָה:

9 Les Shammaïtes prescrivent de n’envoyer à son voisin en don au jour de fête que des mets à manger de suite; les Hillélites permettent aussi l’envoi d’animaux domestiques ou sauvages, ou d’oiseaux, soit vivants, soit égorgés. On peut envoyer de même du vin, de l’huile, de la farine, mais non du blé en grains (non serviable); R. Simon autorise même ce dernier.

י מְשַׁלְּחִין כֵּלִים, בֵּין תְּפוּרִין בֵּין שֶׁאֵינָן תְּפוּרִין, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן כִּלְאַיִם, וְהֵן לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, אֲבָל לֹא סַנְדָּל הַמְסֻמָּר וְלֹא מִנְעָל שֶׁאֵינוֹ תָפוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף לֹא מִנְעָל לָבָן, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ אֻמָּן. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁנֵּאוֹתִין בּוֹ, בְּיוֹם טוֹב מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ:

10 On peut envoyer des vêtements, cousus ou non, même si ce n’est pas pour les besoins de la fête, mais non une sandale couverte de clous, ni un soulier non cousu (ne pouvant pas servir). R. Juda interdit aussi un soulier en cuir clair, parce qu’il exige encore l’intervention d’un ouvrier pour le noircir. En thèse générale, on peut envoyer le jour de fête tout objet dont on peut se servir de suite.

Chapitre suivant